העריק

בצבא יש להסתדר כך שתרגיש מסודר, אחרת הוא יארגן לך הסדר שתרגיש שסידרו אותך. במבואה של השבת האחרונה את יורבן ואותי הציבו לשמור על השער הכי רחוק, שכן בצבא יש כלל בלתי רשום: ככל שסומכים עליך יותר, כך שולחים אותך רחוק עוד יותר. בעומדנו על משמר הפישפש חסר החשיבות והתכלית, ניסיתי להתחמם בעזרת גישה יצירתית ועת חפירה שבורה. ואילו יורי עיצבן בסיפוריו על ילדותו העשוקה עם המשחקים בני 8 הביט ועדן החלון השבור. כשהגיעה העת בה שעון השמש עשוי העת שלי הצביע על לילה, ראו עינינו שמתקרב אלינו הבחור החדש, מקס. הוא היה ללא מדים, נשק או כל זבל אחר, משמעו שאינו הולך להחליף איש מאיתנו. מצד שני, מרחק כזה צועדים רק כדי להיענות לצורך מסויים, אשר נגמר מהטמטמת הבלתי ניתנת לעיכול ממנה סובל הסמל שלנו.

בהתקרבו אלינו בצעדים רגועים אה-לה "איזה כיף ונחת", מקס השיב על השאלה שלא שאלנו, אך שניתנה לקריאה על פנינו. נמאס לו לחיות בדפקה מתמדת, ולפיכך הוא החליט לטייל ברחבי הבסיס. "נראה שגם מחוצה לו", חלף במוחי, כשהוא זינק פתאום לתוך החור בגדר. ייתכן וה"נחת" של הבסיס נשך אותו בתחת ולכן החליט את הרגליים לקחת.

יש לציין בנקודה זו, שאנו שומרים על שער חזק ולא על הגדר הכמעט נעלמת שסביבו, ולכן החלטנו שלא לרוץ אחרי החיילצ'יק, אלא פשוט דיוונו על האירוע, דבר שבהחלט תאם את ההנחיות שקיבלנו. הנגד דרש לבדוק את החור היטב ולדווח באיזה של הגדר הוא- בזה או בההוא. כנראה שהעברית שלי לא איפשרה להבין את השאלה באופן הנכון, אבל אני דיווחתי שהחור הוא משתי צידי הגדר, והעריק צלל לתוך צד אחד ויצא מהשני, בלא ללכת לאיבוד בדרך.

אבוי למה שהחל! איזה מרדף! אפילו שלחו רכב בעקבותיו- מן הסתם, שכן האהבל הזה גרר את עצמו בכיוון של יישובי הישמעאלים, במרחק של שתיים וחצי קילומטר בלבד. הרכב נתקע כבר באפיק הנחל הראשון. את משמעות הדבר הבנו רק לאחר כיבוי האורות, כשארבע אנשים, כולל אותי, נשלחו לארח לו חברה.

הקור של החורף המוצלח של אותו אביב דרשה תחזית מזג אוויר במושגי קללות רוסיים בלבד. בלילה כזה נחמד להיזכר ביום הכי מאושר בחיים (אם כי במקרה שלי, לא היה זה יום), אך המחשבות קפאו יחד עם השכל. נעלצתי לכרוך את הצעיף מעל כובע הכרבולת הסרוג. אם על ראש הגנב הכובע בוער, אבל לפחות לא קר לאוזניים.

שמרנו על הסוסיתא הזו כל הלילה- מזמן כיבוי השמש עד להשקמה-עשרה, ללא החלפה וללא מנוחה, עם רגליים רטובות עקב הגשם שהחל והנחל שעלה על גדותיו. קפיץ הפיוז שלי קפץ כשנפלה עליו טיפה אחרונה מתוך האף אל המגף הרטובה ואמרתי כי יש לי פציעת קור ברגליים, עד כדי שאיני יכול עוד ללכת. והרי ללכת אפשר גם לעולמו…

בבוקר החובש המקומי החליט לפנותי לבית חולים, שכן בבסיס לא היה רופא- הוא נהג להגיע פעם-פעמיים בשבוע. אך בגלל שנכנסה שבת והרכב היחיד ישן עם הדגיגים תרתי משמע, נעלצתי לחכות לפינוי הדחוף כמעט יממה. איזה טמטום! ומה אם באמת פצעי הקור שלי היו חמורים כפי שסיפרתי?

למזלי, במקרה הגיע משיהו מבסיס "מחנה 80" ולקח אותי לאותו בית מרפא עם אוהלים על שיש, חנות נוחות 24 שעות ביממה, רופא קבוע ופלוגות של בחורות. בנוכחות המפקד איש לא נעמד עוד דום, בצעקו ברכה. נהפוך הוא, המפקד הוא שצעק, כדי שעדר הסטומים ישים אליו לב.

החובשת רשמה את תלונותי, אך בגלל שבדיקת רגליים אסור לבצע על ידי בני המין השני, נשארתי לקשקש עימה בזמן ההמתנה לרופא, ובו זמנית לבחון את שיטות העבודה מקרוב.

הגיעו בעיקר בחורות עם התייבשות וזו הכניסה להם במהירות עירויים, כשהיא מחדירה לאיבריהן גוף נוקשה שטרם נחשפו אליו, ואשר הביא לאובדן כמה טיפות דם. רק לי זה נשמע כאילו נטלה את בטוליהן?

אחת הבחורות הגיעה עם פנים שנשרפו בשמש החורפית, ולאחר קבלת משחה מתאימה, התאוננה שעות ארוכות על כך, שהיא עומדת לעלות על משפט עקב נזק לרכוש צבאי*.
לאחר שנחתי והשלמתי שינה בבסיס הזר, שבתי אל שלי רק בשעת ארוחת הצהריים. מקס כבר נלכד ונשלח לכלא צבאי, דבר שחסך ממנו אובדן של כמה שיניים.

את הרכב משו מהייאור, אך הסתבר שאיזשהו האקר פרץ את תא הדלק שלה והוריד את כל תוכנו, למרות השמירה מסביב לשעון והרכב. ועדיין, את סיומו של הסיפור המחזור שלנו לא שמע. עשו לנו טכס סיום קורס טירונות צנוע ופקדו עליו להתייצב מתחילת השבוע הבא בבסיס המיון בתל-אביב.

* החייל הוא רכושו של הצבא ולכן כל פגיעה בו, בכוונה או לא, יכולה להביא לענישה.