המוות שלי

אתה יודע… לכל ספר יש סוף, גם לספר שאינו נגמר, נשבעת לך בדקתי.
כל גל סופו קצף דל שמשתקע בחול ובחום השמש מתאדה ונעלם כאילו מעולם לא עשה מסע כה ארוך אל החוף.
כל אדם סופו ידוע, למות. ככה באופן יחסית פשוט. הלב דומם. הדם עוצר. עיניים עצומות, או פקוחות, אני לא סגורה על זה. והמוות הוא די טריוואלי, גם אם מלאך המוות לא דייק בשנה המיועדת והסיפור הוא טרגי ונורא. ביש מזל אקרא לזה. אך מה שלא תעשה, המוות הוא עובדה. הלוויה, שבעה, עשרים שאטים של וודקה דיכאונית, עם כל מת אותו דבר…
אבל… המוות שלי. המוות שלי יהיה מיוחד!
תהייה בו חגיגה ענקית, ואוכל, המון אוכל, מסיבת זיונים שלמה עם קונפטי ורקדניות, לא חשפן! תרגיעו, אנחנו לא במסיבת רווקות!
לא.. על מי אני עובדת. כולם יבכו, לפחות אני מקווה שיבכו, שישטחו על קברי ויגידו "איזו אישה היא הייתה", וזאת בהנחה שאמות בגיל בו אהיה אישה ולא 'ילדה'.
והשמיים הם… ישארו אותו דבר. באסה. יקשיבו לחזאי מהחדשות שאמר 'יהיה יום נאה ללא שינוי ניכר בטמפרטורות'. אני לא מספיק חשובה לבריאות בכדי שימטירו עלינו סופה ענקית, כאילו שהם בוכים או משהו מטאפורי בסיגנון.
והאנשים… הם יספידו אותי, יהיה עצוב אם לא. אני אראה מלמעלה את כל יקירי צריכים ללחוץ יד לאנשים שלא ראו אותי מאז הבריתה או צבועים אחרים. במקרה שלי אני לא דואגת- יהיו אנשים!
כמו כל ספר חובת-קריאה משעמם בתיכון או גל קיצי במים רדודים, גם לי יהיה סוף. סוף מפתיע ומרגש שאפילו לי יצליח להוריד דמעה מבין העננים. אולי מחר, אולי בעוד שמונים שנה (אני נוטה יותר לכיוון של 'שמונים שנה') הוא יגיע… ואני רגועה, כי יהיו חיים אחריי ואף פעם אל תשכח שכל סוף הוא למעשה התחלה חדשה.