הליכלוך חלק 1

הסתכלתי עליו.
האם הוא מודע לקיומי? כאילו, אנחנו באותו כיתה. אבל בחיים לא ראיתי אותו מביט עלי.
לא. הוא הביט רק לכיוון אחד. כל הזמן, כאילו יש שם משהו.
הוא כל הזמן נשען על הקיר האחורי בכיתה. עם מבט חושני.
שיער הקוצים הזהובים שלו, עיניו החומות מלאות בברק.
על מה הוא חושב? עלי? לא אין מצב. אני לא בולטת במיוחד. אני כמו הליכלוך הזה שכולם דורכים עליו.
הוא כל כך אבירי. הוא כל הזמן מתנדב לנקות את הכיתה.
אבל יש בעיה אחת. כל הבנות נוגעות בו כאילו הוא חפץ, גוררות אותו לחדר של השרת. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה הם עושות איתו שם. מה שמוזר הוא- שגם הבנים…

אבל המסע שלי התחיל ביום חורפי אחד באמצע השנה…

הגעתי לבית ספר. עברתי בין כל התלמידים שתמיד מלכלכים עליו. כשעברתי עם מעילי מלא הבוץ, הם הסתכלו עלי במבט של ניצחון. הרגשתי שמשהו מלוכלך פה.
נכנסתי לכיתה. הסתכלתי על הקיר שהוא תמיד נשען עליו. הוא לא היה שם. נבהלתי. רצתי בכל בית הספר לחפש אותו, בדרך החלקתי על שלולית. כל בגדי התרטבו והתלכלכו. אני בטוחה שאם הוא היה שם, הוא היה מסיר ממני את הבושה.
ואז ראיתי אותו במסדרון. נשען על הקיר כמו תמיד. רצתי אליו לשאול את שלומו, למה הוא לא היה בכיתה כמו תמיד.
אבל אז פתאום ראיתי את השרת מתקרב אליו מחזיק אותו בידיו העבות, לופת את גרונו. ועיניו החומות צעקו הצילו. אבל אני סתם עמדתי. פחדתי להתקרב.
ואז, השרת זרק אותו לתוך חדרו ונעל את הדלת.
קפצתי מבהלה. לא ידעתי מה לעשות. הדמעות הציפו את גרוני. רצתי לדלת וקירבתי את אוזני לשמוע את קולו, האם הוא בסדר?
לא שמעתי דבר…

לפתע הרגישה יד מחזיקה את כתפי. קפצתי מבהלה.