הליכלוך חלק 3

אין לי אבא. רק אמא. כששאלתי את אמא איפה אבא, היא אמרה שהיא לא יודעת. יום אחד הוא ברח על מטאטא. ולא שב לעולם.
כשנכנסתי הביתה איתו הפנים של אמא זרחו.
"סוף סוף!" אמרה
"אני יודעת אמא" בכיתי דמעות של אושר
"קדימה שניכם, תטאטאו את הבית הזה טוב יותר מאי פעם!" היא אמרה
לחשתי לו "זה בסדר, זה כנראה רק פתגם של שנות השמונים. זה לא שאתה באמת מטאטא או משהו"

כשישבתי איתו בחדר הוא עדיין שתק. הוא נשען עלי. הרגשתי את השקט שלו, ההרמוניה. המבט החושני הזה שלא עוזב אותי.
אומרים שאני משוגעת. אומרים שאני ליכלוך. אבל הינה, היום, אני הצלחתי להשיג את הדבר הכי מבוקש בכיתה.
כששכבנו במיטה, אזרתי אומץ ולחשתי לו "טאטא אותי". הוא שתק. בטח הוא הבין, יש לו ראש מלוכלך כמו שלי.

קמתי בבוקר. ישנתי איתו כמו בול עץ. הסתכלתי בחדר וראיתי שהחדר מצוחצח.
בטח לא היה לו נעים שאירחנו אותו כל כך טוב, שהוא היה חייב לעשות משהו בתמורה. איזה חמוד.
בדרך לבית ספר פתאום הוא נפל.
לכביש.
כל חיי חלפו אל מול עיני.
צעקתי.
הוא נדרס.