הליכלוך חלק 2

פחדתי להסתובב. המגע של היד הרגיש לי מוכר. יד מלוכלכת.
"מה את עושה?" שאל קול עבה, מוכר.
"אתה.." גמגמתי "אתה נעלת אותו!" צעקתי, הדמעות זלגו על לחיי.
השרת צחק צחוק מוכר, צחוק מלא בליגלוג מזוייף "אין שם אף אחד. לכי לשיעור"
"ראיתי אותך!" צעקתי וניקיתי את דמעותיי עם מעילי המלוכלך, עיניי התשתשו מהבוץ.
"אה, אני מבין, זה הזמן שלך בחודש. בואי איתי, לשתות תה, זה ירגיע אותך" אמר ברוגע, רגוע כל כך שזה מפחיד.
"לא, הזמן שלי בחודש עבר לפני שבוע!" צעקתי ודחפתי אותו "אתה נעלת אותו! אני יספר למנהלת!"
"אוקיי.." אמר, והמשיך לדרכו. הוא שרק את party in the USA של מיילי סיירוס.
חשדתי. השיר הזה. הוא השיר האהוב עלי. גם אני שורקת אותו כל פעם שמישהו נראה לי משוגע. רק רגע..
אבל אז הצילצול נשמע. לא הייתה לי ברירה. הלכתי לשיעור, בוכה דמעות זעירות. אבל זה בסדר. הם כמעט לא נראו על פני המלוכלכות. אף אחד לא ישים לב אלי. כמו תמיד, הייתי הליכלוך הזה של השיכבה. סתם מפריע. רוצים להעיף אותו מפה.

אחרי הלימודים הרמתי את כיסאי בראש מושפל. כשהרמתי את ראשי. הכיתה הייתה ריקה.
לפתע שמעתי משהו נופל. הסתובבתי. ראיתי אותו, שכוב על הריצפה. פצוע. כל גופו היה מכוסה שריטות. הרמתי אותו. ליטפתי את ראשו. שיערותיו היו נעימות, אך כי מלוכלכות, כמו ראשי.
הוא לא אמר מילה. רק המשיך לנעוץ בי מבט מפוחד. מבטו לא נע.
חיבקתי אותו. הרגשתי את גופו הרזה כמו מקל, נוגע בליבי.
הוא היה קר.
לקחתי את ידו. הרגשתי שאני מושכת אותו, הוא לא זז.
שמתי פלסטרים על פצעיו.
הרגשתי קרובה אליו מאי פעם.
שאלתי אותו אם הוא מרגיש יותר טוב.
הוא לא ענה.
שאלתי אותו אם יש לו לאן ללכת- בית או משפחה?
הוא לא ענה
בטח הוא התבייש שאין לו בית, אז לקחתי אותו איתי לביתי.
הרגשתי מאושרת. אנשים בדרך שאלו אותו "איפה קנית דבר כזה?" ואני ציחקקתי בקלילות.
סוף סוף שמים לב אלי. אלי. לילדה הזאת שכולם מחשיבים ללכלוך. עכשיו מצאתי את האחד שאוהב אותי, שמוכן לגעת בי ולא להיגעל מהלכלוך.
אפילו שהוא לא אמר את זה, הרגשתי את ליבנו מחוברים.
,