היום הראשון בצבא

לדעתי, כל צבא שמח גיוס בהתנדבות של סטודנטים לשורותיו, ובמיוחד סטודנטים-מרפאים. כמו כן, הפוליטיקאים טרם קלטו שעדיף לשפשף עם הישבן כיסאות בדיונים מאשר לקבל שפשפת מנעליים צבאיות בקרב ולאור זאת, תחילת 2003 היוותה גם יריית פתיחה לפלישה הגנתית לעירק. נשמע מגוחך בדיוק כמו הרעיון עצמו. הבקשה שלי אושרה במהירות הבזק ונקבע לי מועד גיוס לסוף השבוע הראשון של פברואר. מי אמר שחיילים מקיצים רק בקייצים? מיום ראשון החלו פרידות לפי התור על ידי כל המכרים במשך 4 יממות ברצף.

סטודנט סולידי סביר ספג סולידרית מסובבים, סומכים, שומחים, שכנים, שארים, חברים, חוברים, חוזרים, עוזרים, ובעצם כל השוטים אשר שותים שיכר ללא שכר עד סחרור ושחרור ועד לפיזור דעת מוחלט.

היום האחרון עבר באופן פרוע במיוחד, אך אם בזמן ההשתכרות הרגשתי לביא כלבבי, הרי שבבוקר הרגשתי כחמור עם חמרמורת. לא רק זה, אלא שלפקוח את העין היותר מרוחקת מהכרית הצלחתי רק בשמונה בבוקר- חצי שעה לפני מסדר ההתייצבות בבקו"ם (בסיס מיון בתל-אביב). הרגשתי מבוכה על משהו מאתמול, אבל לא זכרתי ממה. ידידי הטוב ביותר, בוריס, גם היה בוש ונכלם, שכן לא העיר אותי כמובטח, בשעה חמש בבוקר. אבל כל זה היה זניח. חשבתי רק על היום הראשון בצבא- מה בדיוק היום הזה צבע. חוץ מזה, זה לא שהבקו"ם הוא סקסוני- אז אאחר לצבא בכמה שעות, מי כבר ישים לב.

כמה שהמעטתי בכישורי הדיוק של שומרי ישראל! לפי מבטים מלאי תיעוב אשר הופנו כלפי הופעתי בשעה עשר וחצי קל היה לנחש למי מהנוכחים קראו בילדותם דן הדייקן. חיכינו עד שעת הצהריים, עד שיגיעו כל מי שאיחר את המועד של שמונה וחצי. לא היה בכלל במה להעסיק את עצמנו. הצבע של הצבא היה חד-גוני למדי: הכול היה גזום, צבוע, מכוסה בחול ומקוצר למיני קיצורי העגה הצבאית. והמבט שלי רכש נימה זועמת במידה זהה כפי אלו שהגיעו בדקות הארונות לפי הצעידה לחדר אוכל, בזמן לארוחת ארבע. בלי לתת לנו שום הסברים, ידידנו החדשים בירוק הוסיפו לנו עוד שעה לאוכל. יפה ונכון- אולי עוד מישהו יחליט שבא לו לשרת היום.

הבסיס הענקי נצמד לחלוטין לבית החולים העצום לא פחות, שיבא, שם הייתי אמור לעבור התנסות קלינית בסמסטר הקרוב. מאוד לא רציתי שהאירוניה של החיים תוביל אותי לכאן, כאילו בכדי לצחוק על חלומותיי ותכניותיי. והתכניות היו פשוטות וברורות: פשוט תנו לי רובה צלפים וברור לכל שאשמח ללכת ולמלא פקודה של לירות בממזרבים- מחבלים. אך שימחתי לעיד, אשר זיהתה את המציאות המסתברת, כבר חידדה את דורבנות המילים: "תביט מעבר לגדר, תראה אילו פצעי לחץ נפלאים וטיטולים של קשישים יכולת לנקות עכשיו, במקום לשבת על איזה מגדל וללעוס כריך." העקיצות עדיין היו בשלב הבוסר, אך השמחה לעיד כבר עבדה על זה.

עד רדת הערב הריצו אותנו בין מבנים וחדרים, נתנו לנו מדים ולקחו את כל השאר: תביעות אצבע, צילומי שיניים פנורמיים, שיערות מיותרים ואת החשק לחייך מהפרצופים של מי שהגיע בשעות הערביים. התורות נמשכו מכל מקום, בכל מצב וכללו את כולם. הארוך שבהם היה, כמובן, לתחנת הרופא.

התאום הלא מצחיק של דוקטור הו רשם ללא עניין בעתידנו וזמננו בכרטיסים חדשים את כל תלונות הנכנסים. והרי כולנו יודעים שאין מתלונן כמתלונן יהודי- עזבו אתכם מ-ER, זה נראה כמו "זרע אנדרומה" עם כל ההדבקות והתסמונות או בכלל, "ליל המתים המהלכים". אבל, הרופא הרוסי של ספיחס לא שלח לשום מקום, אלא העביר בדיקה אשר כללה "חייל לא לזוז, תתכופף, רואים שיש מין בבית העלמין". מקור של שמחה נתונה בספק היוותה העובדה שהראשונים שסיימו את הבדיקה עדיין נאלצו להמתין עד סיום הקבלה, כדי להגיע לאסיפה הכללית וקבלת תעודת לא-חם.

קשה הוא השירות הצבאי, אך לשמחתי, הסופשבוע כבר מגיע. לאחר סיומו של יום השירות הנכבד והמתיש, האיברים, לאחר היאספותם לגוף, מיהרו להילולה שבמעונות הטכניון, כדי לציין אירוע רב-משמעות זה. הכבד לא לקח את זה בקלות ודי הצטער על כך שפרומיטאוס העניק לאנושות איזו אש, במקום את החלק האלמותי שלו. ובאשר לקרב הרב, שלא ירבו כמותו.