הטיול לדרום אמריקה

"איך היה?" שאלה רותי השכנה את אשתי. "אני חזרתי מאוד מרוצה" השיבה אשתי. "ואתה צביקה?" פנתה רותי אלי. "כמעט כמו גליה", השבתי. "אני מאוד מרוצה שחזרתי". אתמול חזרנו מטיול בצ'ילה וארגנטינה. אשתי תכננה טיול ל-24 יום. אני הוספתי בחינה מפוברקת ללוח הבחינות שלי באוניברסיטה וכך הצלחתי להפחית את רוע הגזירה ל-18 יום בלבד. חברות של אשתי שאלו אותי: "נו, נהנית?" "אתן יכולות לשאול את גליה" השבתי, "לא קיטרתי אפילו פעם אחת. מה זה אומר? שנהניתי, כמובן ". זה מזכיר לי את הספר "1984". בספר מתואר כיצד סוכני משטרת המחשבות מענים את הגיבור וינסטון סמית בניסיון לשבור את רוחו עד שיודה ששניים ועוד שניים הם חמש. לאחר יומיים של עינויים הוא נשבר ומסכים להודות. אולם העינויים נמשכים כי הם רוצים שהוא גם יאמין בזה. גם לאשתי זה לא מספיק שאומר שנהניתי מהטיול. היא רוצה שאאמין בכך. בשלב זה עדין ללא עינויים. בעצם, הטיול נמשך לפחות 24 יום. לאשתי יש מנהג משונה: פריקת המזוודות והתיקים של הטיול נמשכת בין שבוע עד שבועיים. למה? עניין של סדרי עדיפויות. הכי דחוף זה לעדכן את כל החברות בכל פרטי הטיול וזה לוקח לה המון זמן. למען האמת, אני די נהנה מזה. ככה יש לי עוד שבוע עם אווירת טיול בבית. יתרון נוסף הוא שמאחר ואשתי לוקחת לטיול לפחות חצי מארון הבגדים (ללא קשר למספר ימי הטיול), אזי כאשר אני זקוק לבגד מסוים ,אני פשוט ניגש למזוודות ומתחיל לנבור בהן עד אשר אני מוצא את הבגד המבוקש. הרבה יותר פשוט מאשר למצוא אותו בארון הבגדים. מה שמזכיר לי עצה חשובה מאוד לכל מי שעומד לצאת לטיול. הכינו שתי ערמות – ערמת הבגדים אשר הנכם מתכננים לקחת לטיול וערמת הכסף אשר הקצבתם לטיול. כעת, קחו רק חצי מהבגדים והכפילו את הכסף. אין לי ספק שאמונדסן היה שמח אילו היו לו במסעותיו לקוטב חלק קטן מהבגדים שאשתי לקחה עבורי לטיול. רק אוסף הגופיות הטרמיות היה מספיק לכל חברי המשלחת שלו. יותר חשוב להחליט מה "לא לקחת" מאשר מה "כן לקחת" לטיול. בשום פנים ואופן לא לקחת לטיול ציפיות. ציפיות יש להשאיר בבית. זה כבר יבטיח לכם לפחות חמישים אחוז מהצלחת הטיול. מה כן לקחת? הכי חשוב זה להכין טבלת ייאוש. אין לכם מושג כמה זה עזר לי בטיול. כל ערב, בסופו של יום מתיש, לאחר שאשתי נרדמה, הייתי נכנס מתחת לשמיכה עם הטבלה ופנס קטן ומוחק עוד יום. ואז הייתי נרדם עם חיוך. זה מה שאפשר לי להמשיך עוד יום ועוד יום. עוד משהו. אה, עוד משהו, לא פחות חשוב: מאוד הצטערתי שלא לקחתי איתי את דגל ישראל. למה? מהר מאוד התברר לי שאני לא סתם אחד צביקה שמטייל עם אשתו. אני למעשה שגריר נוסע של מדינתנו. איך זה בא לידי ביטוי? כמובן, בעניין הטיפים. כבר במטוס הבהירה לי גליה שאם, חס ושלום, ניתן למדריך או לנהג פזו אחד פחות מאשר צריך, אנו מסתכנים בהכתמת שמם של כל הישראלים כקמצנים. ולכן, עלינו לגלות נדיבות. ביציאה מהשדה כבר ממתין לנו רכב עם נהג ומדריך כדי להביא אותנו למלון. נסיעה של כשעה על כביש ראשי. למה צריך מדריך? לא יודע. לאשתי פתרונים. האמת, התקשיתי להחליט מי יודע פחות אנגלית, הנהג או המדריך. הנסיעה מתחילה והמדריך מתחיל לדבר. למי יש זמן וסבלנות להקשיב לברברת של הגזלן? ללא שהיות, אני נכנס למשא ומתן קשוח עם אשתי על גובה העמלה. היא אומרת 200 פזו למדריך ו-100 לנהג. אני אומר 100 פזו למדריך ו-50 לנהג. פזו אחד לא יותר. המדריך מדבר ואנו שקועים במשא ומתן. דקות ספורות לפני שהגענו למלון הגענו לפשרה – 300 פזו למדריך ו-150 לנהג. כמה טוב שעברתי לפני שנים קורס ניהול מו"מ. אחת מהחברות של אשתי שאלה אותי: "צביקה, מה היה רגע השיא בטיול?" לרגע חשבתי שהיא שואלת על רגע השפל שזאת כמובן שאלה הרבה יותר קלה. למען האמת היו בטיול כל כך הרבה שיאים, שקשה לבחור אחד. ישנו כמובן הרגע בו נכנסתי בנתב"ג למונית בדרך הביתה, רגע בו התרגשתי עד כדי דמעות. והיה הרגע בו, אחרי יומיים של חיפושים, סוף סוף מצאה גליה את האלחפורס המסוים תוצרת הוואנה שנעמה בתנו ביקשה שנביא לה. בחיים לא שמעתי על המילה הזאת – אלחפורס. חשבתי שזה סוג של חפרפרת. הייתם צריכים לראות את גליה מתחבקת עם המוכר כאשר הוא נתן לה את החבילה עם טופס ליבוא אישי. למי שמעונין, יש לי בבית עוד כמה עשרות חתיכות. אולם למה להזכיר רק רגעי שיא? מדוע לא שעות שיא? יש לנו נטייה לזלזל בטיסה עצמה. זאת ממש טעות. הטיסה היא חוויה בפני עצמה וחלק מהטיול. אין לכם מושג איזו חוויה מענגת זאת לטוס עם חברת אליטליה 13 שעות. ואליטליה מבינים זאת. הם הוסיפו לנו עוד שעתיים על הקרקע ללא תוספת מחיר. זכינו, כצפוי, במושבים בשורה האחרונה ליד השירותים. איך שהתיישבתי במושב, הנוסע שלפני, בערך 150 ק"ג ביום טוב, היטה את מושבו לאחור, וזהו, אני תקוע. אין יוצא ואין בא. כאשר רציתי לצאת, הזעקתי את הדייל שבא וחלץ אותי עם כף נעלים. אולם אני לא רוצה שתקבלו את הרושם שהכול היה דבש. היו תקלות והיו טעויות. בהחלט היו פה ושם גם רגעי שפל. אולי הרגע הקשה ביותר היה בערב הטנגו. למעשה , זאת הייתה היציאה היחידה שלנו לבילוי בערב. למי שלא יודע, אתה לא יכול לצאת מארגנטינה אם לא הצגת אישור שנוכחת בערב טנגו. ריקודי הטנגו היו באמת מושלמים. אם כך, איפה הבעיה? הבעיה צצה במלוא עוצמתה כאשר נכנסנו לאולם. באותה שנייה קלטה גליה שהיא האישה היחידה באולם שהגיעה עם מכנסים ונעלי ספורט. כל שאר הנשים באולם, כמאתיים במספר, היו לבושות במיטב מחלצותיהן – שמלות מקסי אלגנטיות ומרשרשות ונעלי עקב מהודרות. גליה, כרגיל ברגים קשים כאלו, הביטה בי במבט מאשים. כאילו שאני החלטתי מה לארוז לטיול. אולם אני, הידוע בתושייתי וביכולתי לחשוב "מחוץ לקופסא", הצעתי שאחזור במונית למלון ואביא לה את נעלי הקרוקס שלה, הצעה שנדחתה בבוז. מה שהציל את המצב זאת מפת השולחן הארוכה אשר הסתירה את הבושה.
מה שנשאר לי לעשות לאחר שחזרנו לביתנו הוא לבחור במילה המתאימה לתיאור חוויתי בטיול. מילה אחת מתוך חמשת המ"מים של מאיר שלו שכיום לא ניתן לתאר חוויה בלעדיהן: מטלטל, מרגש, מכיל, מכמיר לב, מנחם.
עדיין לא החלטתי.