דוקטור צחוק

ארווין קליין 25/01/2017 1601 צפיות תגובה אחת

ביום של זיהום האוויר הקשה שפקד את המדינה, אני עובר עם מסכת בד על הפנים, ליד בית החולים איכילוב, שבמרכז תל-אביב. פתאום יוצאת אחות מפתח הבית חולים וגוררת אותי פנימה, תוך שהיא ממלמלת "ד"ר, ד"ר". לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל הרגשתי שאני נחוץ באופן מיידי לאיזה עניין חשוב. פתאום אני מוצא את עצמי בתוך חדר ניתוח מלא מכשירים ואחים ואחיות.
לפתע נפל לי האסימון, אותו יום הייתי לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים לבנות, ככה שנראיתי לאחות כרופא. מסתבר שהחולה היה כבר מוכן לניתוח והרופא (אני, למרבה ההפתעה) לא הגיע. לא שהיה לי משהו יותר דחוף לעשות אותו יום, אבל בכל זאת הרגשתי את עצמי כאדם הלא נכון במקום הלא נכון. לא ידעתי מה לעשות, מעולם לא נתקלתי במצב דומה, ואפילו לא חשבתי שזה יקרה לי אי פעם.
בכל זאת שמרתי על אופטימיות ושאלתי אם נחוץ פה ניתוח אפדינציט, שידעתי שהוא פשוט להפליא. אבל הסתבר שהיה מדובר בניתוח לב פתוח… אולי זה נשמע כחרוז קליל, אבל אני הרגשתי אובד עצות לחלוטין. סחרחורת קלה תקפה אותי. התבוננתי סביב מנסה למצוא רופא כלשהו בין העומדים סביב מיטת החולה. או לפחות איזה סטג'יר שכבר יודע לעשות את העבודה.
"שמא", אמרתי כדי למשוך זמן, "החולה סובל מגזים?" במקרה היה לי בתיק שלי, שעכשיו רק נוכחתי שדמה לתיק של רופאים, סודה לשתיה נגד גזים, מהם סבלתי. הערתי התקבלה בתור בדיחה. מסתבר שבמצב המתוח של חדר הניתוח, יש המון הומור באוויר.
אחות הושיטה לי סכין מנתחים ואני התחלתי לשחק אתה. "כאן", היא הצביעה על מקום שהיה כבר מסומן על גופו של החולה. "עשיתי עצמי מכוון את הסכין היטב, כמו איזה מומחה", אבל הרעידות ביד לא עזרו לי כל כך… אמנם אשתי תמיד טענה שאני טבח מעולה ובבשרים ממש מומחה, אבל מעולם אל הזדמן לי לטפל בפרה חיה. כל תצוגת המכשירים הדיגיטלים מסביב לא עזרו לי כלל. מה עוד שאחד מהלבושים בלבן בחדר כל הזמן ניסה להעיר את תשומת לבי לצג מסוים שהיה מלא בגרפים. לא היה לי מושג מה זה אומר, ההבנה שלי בגרפים הצטמצמה באלו של שקו ההון. לא ידעתי אם להגיב בחיוב לאחד הגרפים שכל הזמן עלה, או בשלילה. נוכחתי גם לדעת שאיש מאלו שהגיעו לחדר, מרצונם, לא גילה כל כוונה להתחיל לעשות משהו ממשי בעניין הניתוח עצמו. הבנתי שאני היחיד שמוסמך "לחתוך" פה דברים. גם כל מלאי החיוכים וההנהונים שהחלפתי עם האחיות בחדר, אזל וכולם חיכו כבר שאעשה משהו. לא היה לי מושג מה ובעיקר איך עושים זאת. קלטתי את המקום שהייתי אמור לחתוך בו, אבל לא ידעתי כיצד בדיוק עושים זאת. למען האמת גם ידעתי שברגע שאחשוף את האיבר המסוים, אפילו לא יהיה לי מושג מהו בדיוק…

"מי זה!?" פתאום הופיע בפתח חדר הניתוח אדם שדמה לי בחזות החיצונית באופן מפתיע. הסתבר שהיה זה המנתח האבוד. "איפה לעזאזל היית?" רטנתי ומסרתי לו את סכין הניתוח. כולם נעצו בי את מבטם ולא ידעתי בדיוק מה הצעד הבא שעלי לעשות. "דוקטור", אמרתי כמי שמדבר אל עמית למקצוע, "חייבים להתחיל בניתוח, החולה כבר מורדם!". הסתבר שצדקתי ויכולתי לחמוק החוצה בלי בעיות.
לא מעניין אותי אם מדובר פה במחסור בכוח אדם, או ברופאים שרוקדים על שתי חתונות. מה שבטוח בהתקפת זיהום האוויר הבאה, אני הולך ללבוש שחור. צבע שהיה עלול לסיים את הזיהום האחרון – יכול למנוע את המוות הבא!


תגובות (1)

אהבתי מאוד! זה סחף והחזיק אותי אבל אני חושבת שהפתרון בסוף, שהרופא האמיתי נכנס קצת חלש ומוריד ממה שהצלחת לבנות פה.

25/01/2017 15:56
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך