בשבחי הסאטירה

זה היה בשעות הצהריים המאוחרות, במשרדי שידורי הטלוויזיה של ערוץ "בריש-גלי". בן-צבי הוזמן למשרדו של המנהל, יעקובסון, לשיחה קצרה.
"העניין הוא כזה," ניגש יעקובסון אל העניין, "אנחנו צריכים תכנית חדשה, שאתה תעמוד בראשה."
"מה פירוש אעמוד בראשה?" שאל בן-צבי, שהיה אך עורך זוטר, ושחקן חובב.
"תנחה," הסביר בקצרה המנהל. "תערוך. תביים. יש לך את המראה, את הכריזמה, ואנחנו מאמינים שנוכל להפיק תכנית יוצאת מן הכלל."
"מהו טיב התכנית?"
"כרגע, מה שהכי הולך, סאטירה."
"אדוני, זה מחמיא לי, אבל באמת שיש בעיה."
"מה?"
"אני לא ממש בדחן גדול, בעצם."
"מה פירוש?"
"ובכן, אין מי שאוהב צחוק טוב יותר ממני, אבל בדרך כלל לא אני זה שגורם לו, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"לזה אתה קורא בעיה?"
"ובכן…"
"שזה לא ידאיג אותך. אני לא מדבר על תכנית קומדיה."
"אבל אמרת-"
"סאטירה, בן-צבי, סאטירה."
"אני לא חושב שירדתי לסוף דעתך."
"אם הבדיחה לא מצחיקה זה לא משום שהכותב אינו מוכשר, אלא משום שהצופה לא מבין דבר וחצי דבר בנושא המדובר."
"אני חושב שאני מבין. ומה הוא בעצם הנושא המדובר?"
"פוליטיקה." הפטיר יעקובסון כלאחר יד, "דת. תרבות. ספורט. תאטרון. קולנוע. סמים. אלכוהול. שתעשה על ימי שלישי אחר הצהריים מצידי. כל נושא שנוכל להפיק ממנו מספיק תלונות."
"תלונות, אדוני?"
"כמובן. מה, התחום התפתח מאוד לאחרונה."
"גם בסאטירה?"
"בעיקר בסאטירה. איך אמרת- 'ביקורת באמצעים קומיים'?"
"כן."
"ובכן, זה מסובך מדי. זה לא בדיוק מה שהולך היום. תבין, ביקורת לא מביאה קהל באותה היעילות שמביאות תלונות."
"אני לא בטוח מה ההבדל בדיוק, אדוני."
"אה, בן-צבי ידידי, יש הבדל קטן מאוד, שאנשים כמוני-כמוך שעובדים בתעשייה יכולים לזהות. זה קצת כמו אמנות. ביקורת באה במטרה לשנות, ולשפר את המצב. תלונות באות לעשות בדיוק את מה שהן אמורות לעשות- להתלונן, ושלום על ישראל."
"ובכן, בתור יוצר, ותסלח לי אם אני בוטה, אני חייב להגיד שלא נשמע לי כל העניין הזה כל כך. אם אני רק מתלונן, המצב יישאר מחורבן בדיוק כמו שהוא, זה מה שאתה אומר?"
"טוב, בוודאי! תגיד לי, אתה היית רוצה שהמצב בארץ יהיה טוב יותר? שהמיסים ירדו, שהכל יהיה זול, שיהיה שלום?"
"כן, טוב, כמו כל אחד אחר, אני מתאר לעצמי."
"אם כך, פה בדיוק הטעות שלך. רק תאר לך, שהמצב ישתפר! שיהיה שינוי! אמור לי בבקשה, אם המצב ישתפר, ואם כל המדינה תהיה גן עדן עלי אדמות, ממה בדיוק יחיו אנשים כמונו, אלה שמתפרנסים מלצחוק עליה?"
"אז העניין הוא לשמר את המצב."
"בדיוק. באמצעות הסאטירה. אני מבין שבתור יוצר זה בוודאי חורה לך, אבל תבין שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו שהמצב ישתפר. כזאת היא, אחרי הכל, התעשייה."
"אני מבין. אבל…"
"באמת בן-צבי, עם על הבעיות האלה שלך, אני מתחיל לחשוב שאתה בכלל לא רוצה את הג'וב."
"רוצה, מר יעקובסון, אבל העניין הוא שאני לא מבין גדול כל כך בפוליטיקה בעצמי."
"מה יש פה להבין?"
"טוב, זה נושא מורכב, לא? יש פה הרבה צדדים, הרבה טענות לכל צד, הרבה דעות שונות…"
"המטרה שלך, בן-צבי, היא להציג את הדעה שלך."
"זהו בדיוק העניין, כי… תבין…"
"מה העניין בן-צבי?"
"ובכן, קצת מביך אותי להודות בזה…"
"אין לך ממה לחשוש, ידידי. כאן זה מרחב בטוח. כל מה שתגיד לי יישאר איתי."
"אתה מבטיח? זה יכול לעשות לי לא מעט צרות."
"במילת כבוד. מה העניין?"
"טוב, העניין הוא… שאין לי דעה."
מר יעקובסון שתק לרגע. "ואיך זה?"
"לא ממש אכפת לי, אתה יודע, מכל הנושאים האלה… לא ממש גיבשתי לי דעה מלאה. לפעמים אני חושב ככה על דברים מסוימים, ולפעמים אחרת. ולפעמים אני פשוט לא יודע."
"אני מבין. תראה, בן-צבי, אל תהיה קשה מדי עם עצמך. אם להודות על האמת, גם לי די נמאס מכל קשקושי השכל האלה. אבל זה מה שהקהל רוצה, מבין? אנשים רוצים לשמוע מה שיש לך להגיד."
"אבל אין לי מה להגיד."
"אז תמציא משהו. לכל הרוחות, יש בלי סוף על מה לדבר. פשוט תבחר את הדעה המובילה כיום, ותדבק בה."
"ומה היא הדעה המובילה כיום?"
"בדרך כלל זאת הדעה המנוגדת לזו שבשלטון."
"זה קצת משונה, לא? איך שהקהל תמיד בוחר את אלה שדעותיהם מנוגדות לדעת הקהל?"
"לא כל כך, לא. אתה מבין? הכל קשור בשימור המצב. לא רק אנחנו מרוויחים מזה שהמצב מחורבן. כמעט כולם מרוויחים מזה בדרך כלשהי. המצב חייב להישאר כמו שהוא."
"כדי שיהיה על מה להתלונן."
"אתה תופס את העניין, בן-צבי ידידי. באיזשהו מקום, כולנו מכורים קצת לרוע, לסבל, לתוגה. זה נותן לנו תירוץ נהדר להתכנס בתוך עצמינו ולא לקום מהמיטה בבוקר. היה זה וינסטון צ'רצ'יל שאמר כי התלונות הן נחמתו היחידה של האדם הסובל."
"הוא באמת אמר את זה?"
"אולי. למי אכפת? זה בדיוק העניין."
"אני חושב שהתמונה ברורה לי, אם כי יש כמה נקודות שעליהם כדאי לדון."
"נשמע."
"אם, למשל, יש מישהו שיפגע כתוצאה ממה שנאמר בתכנית? אם בתקיפת דעה של מישהו גם העלבתי אותו או פגעתי ברגשותיו? ואם למשל אני תוקף עמדה של אדם ספציפי- מה הגבול? האם מותר לעלוב בו באופן אישי כדי להעצים את הנקודה שלי?"
"בדיוק למקרים כאלה יש את השקופית."
"השקופית?"
"אתה יודע, העניין הרגיל. 'התכנית היא תכנית סאטירה, ואינה מתכוונת לפגוע, סליחה מראש', וכו' וכו'."
"וזה אומר שאנשים לא יפגעו?"
"זה אומר שמבחינה משפטית כל הממורמרים יכולים ללכת לעזאזל."
"אהה."
"עוד משהו?"
"משהו אחד. ואם זה ימאס?"
"מה פירוש?"
"אם לאנשים כבר ימאס לשמוע תלונות? אם כבר יגמרו הנושאים שאפשר לדון עליהם ולהפיק מהם תלונות? אם כל העניין הזה יצא כבר מכל החורים?"
יעקובסון משך בכתפיו והסתובב מעט בכיסאו. "תתלונן על זה."
"כלומר?"
"תעשה סאטירה על סאטירה."