ביקור במסעדת דוסה – אוכל הודי

ביקור במסעדת דוסה – אוכל הודי

לבן שלי יש יום הולדת. הזדמנות נהדרת למפגש אינטימי מלא משקעים וזיכרונות. תמיד המפגשים ביננו נעימים ולפעמים גם טעימים. הבן החליט שרוצה לאכול במסעדת דוסה. אני לא שמעתי עליה מעולם. סיבה טובה לדאגה.
אני צרכן של מסעדות. לא אומר שהיתי בכולן..אבל יכולתי לקנות דירה נוספת במקום. כש אמר לי שהאוכל הודי , אמרתי לו רגע. זה לקח יומיים עד שאישרתי את האירוע. הנה עוד אירוע הקרבה שלי גופי למען המשפחה. לא כליות, לא פנקראס..אוכל הודי יכנס פנימה.
ניסיתי השבוע לתרום את גופי למדע, לאוניברסיטה תל אביב חוג לקולנוע. במזכירות לא הבינו אותי.
אז נילך לאכול הודי. מה שממש מצא חן בעיני זה שהמסעדה בבן יהודה. רק ממש שהגעתי ליד הבנתי שזה המקום שאולי יותר מהכל אהבתי, בעבר. שם היתה הקונדיטוריה לונדון. שנים אכלתי רק את העוגות שלהם עד שמת בעל הבית וגם הקונדיטוריה.
זיכרונות מין העבר צצו כל רגע עד שהגענו למקום. יצאנו ברכב יומיים לפני יום החגיגה כדי למצוא מקום חניה. לא מצאנו. כבר חשבתי שצריך למלא שוב דלק כי נדמא לי שהיה רחוב קטן אחד שעל פניו לא עברנו. כולם נשארו בבית? פרדוקס, להיות תל אביבי ולא לצאת לבלות? תעברו לגור באפולה, אנשים. תזיזו את הרכב שלכם..הבטריה תמות לכם..אתם תמותו..
אחרי יומיים , מצאנו מקום ליד מכונית סמארט שחנתה כאילו לעצבן אותנו, עם הגב למדרכה. אני חושב שאנשים שקונים רכב סמארט קונים אותו כדי לעצבן את האחרים עם החניה הניצבת במקום המקבילה. ניסיתי לרמוז לבן שעם יסע אחורה עוד 5 סנטימטרים אפשר לעשות לסמארט קמט בדלת..הוא נשמה קדושה. בחיים לא יעשה דבר רע. מי האבא שלך, ילד.
הליכה קצרה בשמש של שעה 12. רעש הרחוב מהמתונפים שהעיר מציגה לראבה, חדר דרך הסנדלים והתישב בטוף האוזן ולא זז. האוטובוסים של יום שישי שממהרים הביתה, מוניות ההפרים שמחפשים גרמנים שלא יודעים באיזה צד הים, וגם..
הרבה עגלות עם כלבים צמודים. בגלל זה לא מזיזים מכוניות..כי יצאו לטייל בבן יהודה עם התינוק והכלב..רוצחות, אימאות חסרות אחראיות. כחו את האוטו וסעו לפארק הירקון. הינו ממש רעבים .
הגענו למקום שהבן קרא לו מסעדה. אני נאמד להסתכל ומופתע שחולדאי לא אסף את הגרואות ביום שישי, כמו תמיד. הרימה של חפצים שאיש לא רוצה אותם. כסאות בצבעים שונים, מעץ, מפלסטיק, מברזל, מקוקוס..הרבה קוקוס… שולחנות גבוהים, נמוחים, רק ליסטים, הכל הולך.
כש אני עומד ומסתכל על החזית ונחרד מאיך נירא מטבח של מקום כזה, הבן שואל אותי האם העיצוב מוצא חן בעיני. שאלתי אותו, יש אסלה שממנה אוכלים בפנים? הבן לרוב לא אוהב את החוש ההומור שלי. בגלל זה עובד בהיטק.
אני לא היתי בהודו אף פעם. אני לא אכלתי אוכל הודי אף פעם. רק לראות את האין סוף בודאים שמנים שיושבים בכל פינה פנויה . בגלל זה לא אכלתי אוכל הודי..בגלל בודה השמן. אני חושב שאני סונה אוכל הודי, אבל זה יום הולדת.
מצד שיני למה אני סונה אוכל הודי עם לא אכלתי אף פעם? במיומנות ראויה לציון, הבן מנווט בין החפצים שדומים לכסאות, עד לפינה שהתחילה ונגמרה ליד הסודני שרוחץ כילים..אולי היה הודי..לא ניהלנו כל שיחה בעיקר אחרי שקיבלנו את האוכל, ניסיתי להבין מה הסודני שאולי הודי עושה שם.
אין במסעדה כילים, יש קרטונים. הבן הסביר לי שבעל המסעדה רוצה לחסוך בזיום הפלנטה. הוא מאד העריך אותו, לכם בא לאכול כאן.
אני כבר נילחץ שבנוסף שאני צריך לאכול אוכל הודי, צריך גם להציל את הפלנטה. קרטון..לאכול ממנו..מגעיל.יום הולדת. הבנתי שאני והפלנטה לא ניהיה חברים. תפריט מקושקש עיי כמה ילדים עם הפרעת קשב שהאימא לא נותנת ריטלין מסיבות אידאולוגיות, מונח לפני ולפני הבן.
התפריט, מלא בשמות בגרמנית סיפרותית . האמת, עשיתי ניסיון לקרוא, אבל מיד אחרי זה ביקשתי מהבן להזמין עבורי חזה עוף , כי לא הבאתי משקפיים.המלצרית החמודה שעמדה לידינו, התפרצה בצחוק הסטרי וצעקה עלי בנחמדות שזאת מסעדה טבעונית..טיפשון.
חשבתי שכדי אולי שאזמין מה שהיא אכלה, כי מצב רוח כזה אין לי כבר ממלחמת יום כיפור..אז..לא חשוב. הבן שמתפדח מהבדיחות שלי, זה תפקידם של הבנים, להדפדח מההורים..
אצלינו יש רק אותי כך שצריך למלא גם את הפדיחות שאימא שלו היתה עושה, אילו היתה נשארת איתנו. הבן דווקה הרגיש בבית, למרות שלא טס אף פעם להודו או בכלל למדינה שאין לה אלכוהול לתיהור הידיים במכס בשדה התעופה.
הבן הזמין כל מיני דברים מתפריט שיש בו שני דברים. ראיתי שעיניו בוהקות אבל היה ברור לי שזה בגלל האוכל שעדיין לא הגיע. שמחתי שהוא רעב ומפסוט. לא דיברנו הרבה. בכלל לא. הינו רעבים אחרי היומיים של חיפוש חניה. לא היה כוח. אני היתי מאושר עם הבן במסעדה הודית.
יום הולדת. המסתולית שקרא לעצמה מלצרית הגיע עם בלינציס ענק, נוקשה. ברגע שהניחה אותו על השולחן התחילה לבכות. הבן השתתף איתה בעצב האין סופי, בלי אור בקצה או בצד, אני חשבתי שיש צורך לאישפוז כפוי. הבן תמיד היה נשמה קדושה.
המסטולה הניחה את הבלינציס על השולחן והלכה תוך כדי פרץ עז של רגשות לא ממומשות. הבן תקף את בלינציס מכל הכיוונים ועשה תנועה מוזרה עם היד.
אז שמתי לב שיש כמה צלוחיות מולקולריות מסביב לבלינציס. למזלו, יש לו משקפיים באופטיקה חלל, כך שיכול לראות את איזור הסלטים.
אני בנתיים מחשב מה המרחק מפינת הסודני עד ליציאה במידה שאחד מעשרות חוטי החשמל, תלוים מהתקרע , ידלק. ברגע שהגעתי למסכנה, שרק בהודו נותנים רישיון עסק לחור כזה, נדמה לי, לא היתי שם.
הגיע גם הבלינציס שלי. נירא אותו הדבר כמו של הבן , אבל התגלה שבאמצע יש תפוחי אדמה. מתברר שהבן דאג לי וחשב שאולי יצא רעב ואממש את האיום ויכנס לאכול אוכל נורמלי, במסעדה שליד, מסעדה רומנית. סמחתי שהבן דאג לי.
לקחתי את הבלינציס לידיים ונגסתי באמצע. טעות. השולחן שהיה מורכב בכמה ליסטים ובאמצע היה מורכב מפסי אוויר, קלט את התפוחי האדמה. אז הבנתי את הגאונות של הליסטים. האוכל לא נישאר ללכלך את הריצפה, הוא נופל על הריצפה.
המסתולה שהלכה סתם מקצה לקצה של המסעדה , שני מטר, ראתה ונורא שמחה. המשיכה ללכת. הבן התרגז כי חשב שאשאר רעב ואני התרגזתי שהכל נפל לי על הסנדל שעלה לי 800 ש\"ח, גנבים. הרגעתי את הבן. אני לא רעב ממלה והתעלפתי.
כש התעוררתי ראיתי שהבן אוכל קרטון חדש עם שלושה דברים מיקורסקופים חדשים. הוא עשה לי פנים מאושרות וזה הספיק לי. ביקשתי שיזמין לי גם קרטון כזה. חשבתי שהמלצרית אכלה מי זה גם.
קיבלתי את הקרטון שלי.היה טעים. קצת טעם של קרטון וקוקוס, הכל קוקוס. הבן שתה משקה מיוחד מקוקוס שנירא כמו המי רחצת כילים אצלי בבית. אל הוא אהב את זה. אפילו הציע לי לטעום. ויתרתי, אמרתי שאני מלא. החור היה מלא חברה וגעגועים.
חלקם היו זרוקים בפינות הרחוקות חלקם נישנו אחת על השיני בעזרת טיפול קבוצתי. אחד הזמין פיטריות . חשבתי בצער על הוריו שהולידו אותו כמעט תקין ומה הוא עושה לעצמו עם פיטריות.
המלצרית המסתולים שוב צוחקת. זה טוב. שמחתי עבורה והזמנתי חשבון. חשבתי שאולי המצב הרוח הטוב שלה ישתקף בחשבון. כש קיבלתי את החשבון, היא עדיין צחקה ואני התחלתי לבכות. מאת שקלים לאיש, עבור ארוחת קרטונים.
הבן שלא אוהב לשלם חשבונות מכל סוג, צודק, שאל איך היה. אני עניתי משהו ברומנית שלמרות שסידרתי לו דרכון רומני, לא יודע מילה אחת, אפילו. הוא תירגם לעצמו שאני מפסוט.
עכשיו רק נישאר להרים אותו 43 פעם. חיפשתי דרך לכניס את המנוף לחור ולא מצאתי. אין מצב שהמנוף יכנס. השארתי טיפ גדול והמלצרית המסתולית נתנה לי חיבוק ארוך אבל חם ונחמד .
לא היתי יודע היתי נותן יותר. היא גם אמרה לי היא מתה לחבק עצים