בוקר בעמק האלה

בוקר בעמק האלה (או – עוד רגע מכריע בהסטוריה של העם היהודי)
בוקר בהיר עולה על עמק האלה. השמש מלטפת את הגבעות בקרני זהב. עדר הכבשים רועה במדרונות. על גבעה הנשקפת אל העמק יושבים תחת סלע נערה ונער.
"די, אמרתי לך, הרף."
"מה אכפת לך רננה? רק חיבוק אחד."
"גם לא בקצה הזרת. כבר מניין פעמים אמרתי לך. הרף."
"אבל למה? במה נחסרתי? אני מיטיב נָגן וגם אומרים כי יפה עיניים אנכי."
"ילד אתה. טרם מלאו תשע עשרה שנותיך."
"וכי את מדברת? הן לך מלאו שש עשרה זה עתה."
"אכן, ואמא אמרה לי שהגיעה העת, ואני מחויבת למתנאל. כך אבי התנה עם אביו."
"מתנאל? הכסיל המגודל הזה? הרי בקודקוד חניתו רבה הבינה מאשר בראשו."
"לא נכון. מתנאל אינו כסיל. גיבור בגיבורים הוא, בנוי לתלפיות."
"גיבור? חה. הִצחקתיני. אם כזה גיבור חיל הוא, הכיצד עומד הוא ושותק שם למטה מול הגולם הגדול המקלל את כולם?"
"הגולם הזה שבע אמות גובהו ורחבו כבית. הלא נראה אותך עומד מול גוליית ומדבר!"
"ומה בכך? אהרוג אותו במחי יד. כשם שאני הורג בתנים המנסים לחטוף את הרחלות מעדרי, כך אקלע את האבן אל עינו ממרחק ירי החץ. דעי כי רחלה אחת לא נגרעה מעדר אבי מאז היטבתי את ידי בקלע."
"דברי רהב. נקל לך עמוד כאן ודבר מולי, מרֶדת מטה ועמוד מולו."
"ומה תיתני לי בשכרי אם אקום כנגדו?"
"מה אתן? נשיקה על לחייך אתן."
"על לחיי? לא די בכך. אם תׅשָקיני על פי, ארד ואעמוד מולו."
"אוף, נער עיקש. לו יהי כן. אשק אותך על פיך, רק הרף ממני."
"באלוהי ישראל?"
"נשבעת."
"הכיני שפתותיך נערה. הנני יורד אליו. אחזור בעוד שעה קלה."
"דויד… חזור… לא באמונה התכוונתי. חזור… אל תלך. אשק לשפתיך גם כך, חזור….."
מאוחר מדי. העלם כבר הרחיק מטה, מקפץ על הגבעות וקולו מהדהד מרחוק,
"…הכיני שפתיייייך…."