בדרך ליפו עוצרים באטליז של אבו טיזי

אחת הבעיות הגדולות שלי עם פינות ליטוף בחוות שכוחות אל ברחבי הארץ, היא ששבוע אחרי שחוזרים משם הילד שלך פתאום מודיע לך על שולחן ארוחת הערב שהוא לא אוכל יותר שניצל דינוזאור 100 אחוז רכיבים טבעיים, כי זה עשוי מתרנגולת ומחיות חמודות שהוא או אחותו אמלי ליטפו, וזה לא משנה כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותו שדינוזאור זה לא חיה חמודה ולבעלים של הסופר יש חווה ענקית של דינוזאורים שהוא מגדל לצורך העניין איפשהו בדרום, והם בכלל עשויים סוג של גומי ממוחזר במרקם נעים לחך.

אפילו ישבנו לראות מאוחר יותר את ״פארק אבול עיורה״ של שפילברג מתוך תקווה שאולי הוא בכול זאת יתרשם שדינוזאורים זה לא חיה משהו, אבל הוא מצידו עוד המשיך להתעקש שאין על מה לדבר ושנייה אחרי שאחד הדינוזאורים אכל למישהו את הראש בשלמותו והוא המשיך והודיע לנו חגיגית, שגם לסופר מהיום והלאה הוא לא הולך איתנו.

אבא שלי התימני לעומת זאת ששיטות החינוך שלו קבילות עדיין בחלקים מסויימים ומרוחקים של העולם השלישי, היה מתנהג איתי אחרת לגמרי, ואם רק הייתי מצייץ בשולחן שישי או סתם כל שולחן אחר שאני לא אוהב את מה שמונח לפני בצלחת, היה שולח בי מבט שלא ניתן לפרש אותו בשום צורה אחרת מלבד ״כדאי לך לאכול את זה אם אתה לא רוצה למות!!!״… ככה חד וחלק!! בלי הרבה דאווין ובעוד הוא היה נותן לי ולאחי להבין שבמקרה היום הוא נועל את נעלי הבית גומי שלו מידה 40 והם חדשות וגמישות להפליא במגע פתאומי עם העור.

לעומת זאת ויאמר גם לזכותו, שהוא תמיד דאג להראות לנו את שני הצדדים של הסיפור, או לפחות לחסוך מאיתנו צד אחד שלו אם להיות כנים.
מצד אחד אחד הוא לא לקח אותו בכלל לפינות ליטוף (לא בטוח שהיו אז פינות ליטוף) ומצד שני הוא דאג שנבוא איתו תמיד לאטליז המדמם של אבו חסן בשוק הכרמל, ושהאם אמא של כל האגדות מספרת על אותו אבו חסן שדי היה במבט שלו על תרנגולת בשביל שהיא תשחיז את הסכין בעצמה, תשחט את עצמה, תשקול את עצמה, ותכניס את עצמה בסופו של דבר לשקית שנכתב עליה לא פחות ולא יותר ״אצל אבו חסן התרנגולת שלך חיה טוב יותר״.

שבוע מאוחר יותר בשיחת טלפון עם אבא שלי בדבר ההסתברות שיונתן שלנו הולך להיות צמחוני רחמנא לייצלן, הוא הציע לי חד משמעית להפסיק לקנות לו את כל החרא הזה בקופסאות, להפסיק במיידית עם פינות ליטוף, ולהתחיל לשים דגש על אטליזים או משחטות ובעוד אני צועק לו (שיהיה בריא הוא לא שומע טוב) שפינת האריזה בסופר זה לא ממש אטליז ויותר נקי שם מבית מרקחת, והוא מצידו צעק לי בחזרה ״אז תמצא לו אטליז של ערבים, בטוח יש לכם שם כמה ערבים ביפו״ וניתק.

יונתן שלי שלא תיאר לעצמו אותו ערב בו נועדתי עם אבי בטלפון, איזה יום גדול הולך להיות לו מחר בדרום הפרוע של תל-אביב אצל איזה אטליז אבו טיזי אחד, עוד הספיק להעביר מבטו על התמונות של חופשת הקיץ האחרונה שלנו אשר תלויות ממוסגרות בפינת האוכל שלנו, והנה באחת מהם הוא משליך קורן מאושר ביום הולדתו גרגרים לכלוב ״תרנגולות חופש אלק״ ובשניה הוא ואחותו אמלי חבוקים עם אחותה הצולעת של הכבשה שושנה וכמי שסיימו יחד מילואים בעוטף עזה זה עתה. אחות של שושי מחייכת לצלם (אנוכי) מאוזן לאוזן, תלתליה לאורכה ורוחבה מסולסלים אחד אחד כמי שיצאה הרגע מסלון כלות, והיישר מאחוריה שתי עגליה הקטנים, האחד לבן, השני שחור, והנה הם ממתנים בסבלנות לינוק מעטיניה ועד שאחרון הילדים יסיים להצטלם עם אימא שלהם הדוגמנית ובעוד היא קורצת זנותית מתמיד למוש מוש השור בדיר ממול. מבטה מתריס ותלתליה ריח חרא טרי של קונדישנר המילה האחרונה.

בלילה, רגע אחרי שכולנו עלינו לישון ואחרי יום סיור קשה ומתיש שעשינו אני ויונתן אצל כל האבן טיזי למיניהם ביפו, התקשרתי מזועזע מהמראות לאבא שלי ובשביל לספר לו על חוויות היום ואיך שראינו ראשים של תרנגולת על ווי קרס, לשון של פרה מאחורי זכוכית, מעיים וטחול ממולאים, והוא מצידו צעק לאימא שלי ״את רואה תמי, אמרתי לך שאפשר לסמוך על הערבושים האלה שיעשו את העבודה״ והיא מצידה צעקה לו חזרה, ״נפלא שמואל!! כמה שניצל תירס לחמם לך?