אתנה נגד אלוהים: הדתיים תוקפים

ביוון העתיקה החיים התנהלו ברוגע. האלים שבאולימפוס דאגו שלא יחסר דבר לנתיניהם הטיפשים שם למטה, והנתינים הטיפשים המשיכו להעריץ את האלים האדירים. כך הכל נמשך שנים רבות.
עד שהדתיים פלשו לעיר אתונה…
הם נעמדו ליד חומות העיר והחלו להתפלל בלי שום סיבה נראית לעין. הם זזו קדימה ואחורה ומלמלו שטויות במיץ.
הנהלת העיר המבועתת הכריזה על מצור, וכולם הסתגרו בבתיהם.
החרדה שוטטה ברחובות העיר, וכך גם באולימפוס.
"מה לדעתכם הם עושים?" שאלה ארטמיס בעניין. היא ישבה על קצה הענן באולימפוס והציצה למטה, אל העיר טרויה.
"מה זה משנה. אני רק יודעת שהם לא חתיכים, חייבים להשמיד אותם." אמרה אפרודיטה.
"טיפשות שכמוכן…" נאנחה אתנה והלכה משם.
ריבים דומים וקשים יותר התנהלו ברחבי כל האולימפוס. ואז זאוס כינס את כולם לאסיפה.
"אתונה הקטנה נמצאת בבעיה." הוא אמר.
"ראינו…" "אנחנו יודעים…" "מה אתה אומר?!"
"זו העיר החביבה עלי. אני רוצה להציל אותה." אמר זאוס.
"לא זאת העיר החביבה עלי!"צעקה אתנה.
"תסתמי עכשיו!" צעק זאוס. "חייבים להציל את העיר!"
"כדאי…" "כן…" "מסכנים האנשים…" "חייבים לעזור להם להינצל מפני המפלצות השחורות…"
"למישהו יש רעיון מה אלו הדברים שמתקיפים אותם?" שאל זאוס.
"לדעתי אלו מפלצות שחורות." אמר פוסידון.
"הם אויבי האופנה!" צרחה אפרודיטה.
"טיפשה…" מלמלה אתנה.
אז הופיע האדס בגל של עשן שחור.
"אלו לא מפלצות שחורות. אלו הם הדתיים." אמר.
"אתה שלחת אותם?" שאל זאוס.
"ממש לא. הם שליחים של האויב המושבע השני שלי, מיד אחריך ברשימה, זאוס יקירי." אמר האדס.
"מי הם ומדוע הם מתקיפים את אתונה?" שאל זאוס.
"הם הדתיים. הם מאמינים באל אחד גדול. והאל הזה… הוא רוצה לחסל אותי." אמר האדס.
מיד פאניקה התפשטה בחדר העצום. האלים החלו להתרוצץ ולצרוח, והצרחות שלהם הרעידו את הקרקע בכדור הארץ.
אתונה רעדה.
"האלים באים להציל אותנו!" צרחו כל אנשי אתונה הסגורים במצור.
"טיפשים…" מלמלה אתנה.
"זה אלוהים שלנו! אלוהים גדול!" צעקו החרדים.
"אלוהים הגיע לעזור לנו וללשקם את בית המקדש. הוא יוציא החוצה את הטיפשים!" צעקו הדתיים.
"הבנתי!" צעקה לפתע ילדה קטנה בתוך אתונה.
"מה הבנת?!" כולם נעמדו סביבה מיד. גם האלים הופיעו כדי להקשיב לתובנותיה.
"אני הבנתי מה הם רוצים. אני עשיתי קורס קטן במיתולוגיה יהודית, הם חושבים שזה בית המקדש, והם חושבים שאנחנו מזהמים אותו. בית המקדש… זה מקום קדוש בשבילם. חייבים להסביר להם." אמרה הילדה.
"לא אכפת לי מה הם חושבים. זו העיר שלי! ממש לא המקדש הטיפשי שלהם!" צעקה אתנה.
היא התגשמה מחוץ לאתונה.
"דתיים טיפשים! זו אתונה, לא בית המקדש שלכם! אני עוד אראה לכם!" היא צרחה ופצפצה את כולם.
"טיפשה…" אפרודיטה גלגלה עיניים.
ואז…
הופיע….
האלוהים.
"מה עשית לנתיני?!" צרח האלוהים.
"פצפצתי אותם." ענתה אתנה בלי להניד עפעף. מראה האלוהים לבוש בבוקסר ומחזיק בידו מגן דוד לא נראה מאיים במיוחד, היא הייתה די בטוחה שתוכל לפצפץ גם אותו.
7 דקות
רחל צאן
"ועכשיו זה יהיה גם גורלך!" צעקה וירתה לכיוונו קרני חכמה. אלוהים תפס אותם בקושי ואכל אותן.
"תודה על התאים האפורים החדשים. היו חסרים לי כמה." הוא אמר.
"עדיין חסרים לך!" היא צעקה וירתה לכיוונו עוד ועוד. אבל הוא אכל את כולן.
בסוף היא קרסה, מותשת.
ניצחון1 ניצחתי אותה! עכשיו אני אוכל את המוח שלך!" הוא צעק.
ואז…
הופיע….
האלוהים.
"מה עשית לנתיני?!" צרח האלוהים.
"פצפצתי אותם." ענתה אתנה בלי להניד עפעף. מראה האלוהים לבוש בבוקסר ומחזיק בידו מגן דוד לא נראה מאיים במיוחד, היא הייתה די בטוחה שתוכל לפצפץ גם אותו.
"ועכשיו זה יהיה גם גורלך!" צעקה וירתה לכיוונו קרני חכמה. אלוהים תפס אותם בקושי ואכל אותן.
"תודה על התאים האפורים החדשים. היו חסרים לי כמה." הוא אמר.
"עדיין חסרים לך!" היא צעקה וירתה לכיוונו עוד ועוד. אבל הוא אכל את כולן.
בסוף היא קרסה, מותשת.
ניצחון! ניצחתי אותה! עכשיו אני אוכל את המוח שלך!" הוא צעק.
"למה… למה אתה רוצה את המוח שלי?" היא שאלה בקול רועד.
"כי אני זומבי. לא ידעת?" הוא שאל. "אני משתמש במוחות של הנתינים שלי כדי להשביע את הרעב שלי. אני הופך אותם לטיפשים כל כך עד שהם מוסרים לי את מוחם מרצונם החופשי."
"ועכשיו יהיה לי גם את המוח שלך!" הוא צעק והחל לעכל את מוחה.
"לא לא לא לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"
אתנה התעוררה במיטתה ונאנחה בהקלה.
"זה היה רק חלום." היא מלמלה וחזרה לישון.
לא רחוק משם, על העננים, ישב אלוהים וצחק.
"או שלא."