אבסורד

אני הולך במסדרונות האינסופיים האלו כבר במשך שעה, או לפחות זה מרגיש כמו שעה. לא רציתי להודיע את הבשורה הזו למשפחה, אף פעם לא הודעתי משהו עצוב, אני בן אדם שמח במהותי. אז איך אני יוכל להודיע חדשות רעות? זה רק תחילת השבוע השני שלי בבית החולים מתוך שבע שנים שאני אהיה פה, וידעתי שבשלב מסוים אני אצטרך לבשר בשורה קשה, אבל לא חשבתי שזה הולך להיות היום. אחרי ההתמחות הארוכה הזו, סוף סוף אני אלך לתחום ברפואה שבאמת מעניין אותי, שלא מבשרים בו הודעות מוות, הרי איך אפשר למות מכאב שיניים? אז כן, הרופא שאני מתלמד אצלו שלח אותי להודיע למשפחה שהקרוב משפחה שלהם נפטר באמצע הניתוח המורכב. הוא אמר שכל מתמחה חייב לעבור את החוויה הזו, כי אחרת הוא לא יהיה רופא אמיתי לפי דעתו. אני מסכים איתו, אבל קל להגיד וקשה לבצע. איך יש לי בכלל את הזכות לבשר למשפחה שלו את ההודעה הזו? הרי אני סך הכל מתמחה שבדק אם יש לו חום פעמיים. לא דיברנו בכלל, לא הכרתי אותו ואת הסיפור חיים שלו. אני מתקרב עכשיו למעלית ונכנס אליה במהירות לפני שהיא נסגרת עליי. לידי יש אחות עצבנית שמדברת בטלפון וחולה עם חפיסת סיגריות ביד. אני עדיין מתמהמה וחושב שלפחות מישהו שהיה קרוב אליו צריך לבשר את ההודעה, או מישהו שמכיר את המשפחה שלו. אני יוצא מהמעלית ורואה שיש לי עוד כמעט עשר דלתות לעבור עד שאני מגיע לחדר הישן של נתן לביא, שבטח מחכה לו שם המשפחה עם תקווה בעיניים. אני צועד לעבר החדר כמה שיותר לאט, אך איני יכול למנוע את הבלתי נמנע. אני מגיע לדלת החדר ורואה דרך החלון הזעיר שמשקיף על החדר לפחות עשרה אנשים אם לא יותר. מצטופפים עם בלונים בידיהם, ובקבוקי השמפניה ממתינות לפתיחה על השולחן הקטן ליד המיטה, על פניהם חיוך רחב עם המון תקווה. בצעד אמיץ אני נכנס לחדר וכאשר אני נכנס כולם משתתקים ומביטים עליי כאילו אני האליל שיספר להם את החדשות הטובות שהם כל כך מצפים אליהם. "נתן עבר דום לב באמצע הניתוח, אני מצטער" והשפלתי את מבטי לעבר הרצפה. הייתה שתיקה בחדר, שאפילו סכין לא הייתה יכולה לחתוך אותה.
תוך שנייה נפתחו השמפניות, האנשים צחקו בקול גדול וחייכו חיוך רחב, בנוסף התחילו לדבר בטון נלהב ולשיר, וכולם שמחו, אף אדם שהיה נוכח בחדר לא היה באבל. נדהמתי מהתגובות שלהם, איך הם יכולים לצחוק ולחגוג על מוות של אדם? ניגשתי לאישה יחסית צעירה, שישבה על קצה המיטה ושאלתי אותה למה כולם מתנהגים ככה, הרי זו סיטואציה מוזרה לחלוטין. "אתה לא מבין? כבר שנתיים אנחנו מנסים להשיג את הכסף של הזקן העשיר הזה, שהיה קמצן אלינו כל חייו ולא נתן לנו אף פרוטה! מגיע לו שימות" ומיד שבה לדבר עם אישה אחרת שישבה לידה. יצאתי מהחדר המום, אבל ידעתי שבהפסקה אני אצחיק עם המקרה שלי את כל המתמחים האחרים.