Mr' Seth

לילה שקט וקריר, הכוכבים האירו את הרחובות כאילו שבמקום הירח זרחה השמש. העיר התמלאה רוגע.
את השקט העומד קטעו כחץ חד צעדים, כמו תקתוק של שעון, הממלא את החדר הדומם.
היו אלה צעדים אטיים.
הם השתייכו לגבר גבוה קומה, בעל יופי מסתורי של וורד שחור,
הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה שהציצה מבעד לג'קט אלגנטי שחור, שהתאים למכנסיו השחורות גם כן, נעליו המצוחצחות החזירו את השתקפות הירח והיה נדמה שהיו אלה שני כוכבים לרגליו.
למרות לבושו המכובד, שיערו השחור היה פרוע ופניו הנאות גידלו זיפים כבני שבוע.
לובן פניו החיוורות הזקינו אותו מעט למרות שהיה רק בן 32.
עיניו האפורות כעיני זאב בודד הביטו למרחק, שקועות במחשבות כבדות,
הייתה הרגשה שהן ראו דברים שאף אחד אחר לא ראה מימיו, ואיבדו כול רגש, כמו מראה ללא השתקפות.

מאחוריו נשמעו צעדים נוספים היו אלה צעדים מהירים, בעלי ביטחון רב.
ילדה קטנה כבת-שש מיהרה להתאים את צעדיה לקצב ההליכה של הגבר.
תווי פניה הזכירו פני מלאך, עיניה הכחולות הגדולות האירו כמו שני פנסים המאירים בביטחון את הדרך שבחרה בליבה.
תחת אורו של הירח. שיערה הבלונדיני היה כו לבן כך שכשנשבה הרוח היה נדמה לכנפיי מלאך מאחורי גבה.
שמלתה התכלת כלל לא התאימה למזג האויר הקריר שעמד ברחוב.
קולה העדין של הילדה קטע את השקט ואת התקדמותם אל הלא נודע:
"מר סט, קר לי נורא…"
היא הביטה ישר אל גבו המופנה כלפיה, גב שחלמה להישען עליו.
הגבר עצר את התקדמותו בפתאומיות, ללא כול מילה הפשיט מעליו את הג'קט שעדיין ספוג בחום גופו, והלביש אותו על כתפיה הקטנות של הילדה, ובכך כיסה את כנפיה הלבנות.
הילדה עצמה את עיניה והקדישה כמה רגעים בכדי להתמזג אם חומו של הג'קט,
היא נשמה נשימה עמוקה, נחיריה הקטנות קלטו את ריח הטבאק שעדיין נשא הג'קט, אך זה כלל לא הפריע לה.
כשלבסוף פקחה את עיניה, ראתה שהגבר כבר הספיק להדליק סיגר, ובשילוב ידיים סורק את דמותה.
ללא כול הבאת פנים, הוא נשף את העשן האפור באטיות, נעל את מבטו בשלה ושאל:
"מדוע מלאך עוקב אחרי? האם חטאתי במעשי והגיע הזמן לתגמול?"
קולו העמוק הזכיר מנגינת צ'לו עדינה באמצע אולם ריק, כו נטושה, כו נידחת.
הילדה הסיטה את פניה המלאות סומק, והביטה ברצפה:
"כי אני אוהבת אותך, מר סט…"

למרות המילים המפתיעות שפלטה הילדה מפיה, הבאת פניו של הגבר לא השתנתה אף טיפה,
כאילו שכשנעל את מבטו במבטה, קיבל גישה מלאה למחשבותיה.
הוא המשיך להחדיר בה את מבטו הקר:
"הלא המלאך צעיר מדי מכדי לאהוב בן תמותה כמוני? כדי לך לשוב למקום שבאת ממנו, אל המקום שבו דואגים לך. בעולם שלי כנפיך הזקוקות לתעופה ישרפו, גופך המשתוקק לחום יתמלא צלקות, ומהם ייזל דמך המתוק שיספק את צימאונם של שדים רבים, גופך יהפוך לקליפה ריקה, ואהבתך תתפוגג כמו סוכר שנמס במים רותחים."
פניה של ילדה ביטאו אימה עמוקה, דמעה צלולה זלגה מעינה, ליבה התכווץ וסרב לפעום.
היא קיבצה את אצבעותיה הקטנות לאגרופים ובשקט רב צעקה:
"אם אני מלאך, ואתה בן תמותה, הרי אין לך את היכולת לנבא את העתיד, רק לשער השערות שהן מוטעות! אני אהיה למלאך חזק בשבילך,
אני אחתוך את כנפי בעצמי כדי שלא ישרפו,
גופי יהיה ספוג בחומך שימנע מהצלקות להופיע,
ואת דמי המתוק רק לך אאפשר לשתות, קנאת השדים תגדל, אך הם לא יעזו להתקרב.
אהבתנו תפרח כמו שדה של פרגים אדמוניים בעונת אביב."
כשסיימה להגיד את מה שאמרה, דמעתה כבר התייבשה. בהיסוס היא הביטה בגבר ובקלילות בעטה ברגלו הימנית:
"ו.. אני לא ילדה קטנה… אני כבר בת שש." הוסיפה.
ושוב הסיטה את מבטה הסמוק אל הרצפה.

למרות הכאב החד שהרגיש ברגלו, הגבר עדיין לא שינה את הבאת פניו, בשקט הוא המשיך להביט בה במשך מספר שניות ולבסוף ניתק את עיניו משלה. הילדה הרגישה סוג של הקלה עמוקה בתוך ליבה.
הוא סגר את עיניו כאילו שניסה להתמזג אם הרוח הנושבת על פניו, להתפרץ לחופשי. אך הרוח הקרירה סרבה לקבל אותו, היא רק נשבה ושיחקה בשערו.
לבסוף אצבעותיו הערוכות השליכו את בדל הסיגר ובאדישות הוא הסתובב והמשיך בדרכו לעבר האופק הרחוק.
על פנייה של הילדה הופיע חיוך קלוש, היא התכסתה בג'קט שבו חום גופה התמזג אם חום גופו,
ובביטחון המשיכה לצעוד אחריו.