החלום

כל שנה ביום השואה,
באים אלינו הנשמות של האנשים שנרצחו.
הם מופיעים בחלומות ולפעמים פילו מתגלי לעיני אדם.
וזה מה שקרה לי.
זה היה אתמול. בד"כ אי לא זוכרת חלומות, אבל את החלום הזה אנסה לא לשכוח.
כשנרדמתי חלמתי על חווה, חוות סוסים.
התקדמתי לעבר סוס אחד, הוא היה שחור. הסוס השחור היחיד בעדר הלבן. לטפתי קלות את אפו.
תמיד אהבתי את החיות הללו, אהבתי בהן את גדולתם, חוכמתם ויופיים.
נחזור לחלום…
"סוס יפיפה, הלא כן?" שמעתי קול מאחורי.
"כן, מאוד." עניתי והסתובבתי לעבר הקול המוזר.
"מי את, אם יורשה לי לשאול?" שאלתי את הבחורה שעמדה מולי. היא הייתה גבוהה,דקיקה עם שיער שחור נפוח ועיניים עצובות. הנערה לבשה שמלה פרחונית שנראתה כמו ממאה אחרת.
היא ענתה:"אני היא אנה פרנק."
"את הילדה שהתחבאה עם משפחתה מאחורי ארון בהולנד?"
"כן, איך את יודעת?"
"יומנך התפרסם,ואפילו יצרו סרט עלייך."
אנה חייכה."כשהייתי קטנה רציתי להיות מפורסמת."
"וכשגדלת רצית להיות סופרת. נכון?"
"נכון. קראת את יומני?"
"לא, לא עדיין. אבל שמעתי עלייך רבות,וראיתי את הסרט."
"אז מה את יודעת עליי?"
"אני יודעת שב-1945 מתת. חודש לפני סיום המלחמה. שחיית במחבוא עם עוד משפחות, והתאהבת בפטר. שהיה לך חתול, ג'ורי. שאחותך מרגרט חלתה בימים הראשונים במחבוא,ואני יודעת שכתבת יומן."
"ובכן,אני בהחלט מתרשמת.את באמת יודעת עליי. עכשיו ספרי לי, איך נגמרה המלחמה?"
"טוב,אמריקה הצליחה לכבוש ארצות והטלר התאבד. ב-1948 קמה מדינת ישראל."
"באיזו ארץ אנחנו כרגע?"
"ישראל."
"ומה המצב?"
"לא הכי טוב. "
"על מה אתן מדברות?" שאל קול נוסף,גברי הפעם.
"על הארץ החדשה. ישראל." ענתה לקול אנה. כנראה הכירו.
"באמת? יש ארץ ישראל?" שאל הקול.
"כן." הפעם אני עניתי."ומי אתה?"
"אני הוא פטר, ציירתי את הציור 'נוף ירח' "
"אה, הציור שב'יד ושם'."
"יד ושם?"שאלו יחד אנה ופטר.
"נו,כן. המוזיאון לשואה."
"אהה. ומה יש שם?"
"טוב,כמו שאני יודעת יש שם חפצים של אנשים שהיו בשואה. מכל העולם." עניתי וחשבתי על הטיול הכתתי שהיה לי לשם לפני שנתיים.
"את מתעוררת, אנו צריכים ללכת." אנה אמרה לפתע.
"היה נעים לפגוש אותך." אמר פטר.
"להתראות." מלמלתי ושניהם נעלמו. ואני התעוררתי.
החלום נתן לי הרבה חומר למחשבה. אבל בסה"כ אני שמחה שפגשתי אותם בחלום ולא במציאות.כי אם זה יקרה, אני בטוח אקבל התקף לב…