החתלתולה

החתלתולה

איני יודעת אם סיפורי הוא סיפור מוזר או מיוחד. אולי הוא סיפור ככל הסיפורים של אלפי בנות צעירות בגילי. אך בעיני, הסיפור נראה מוזר וייחודי. אני מרגישה כי אני מיוחדת וזאת עקב הייסורים הרבים ושטף המחשבות המתרוצצות במוחי.

אבי עבד כשליח וכמשרת בחברת טקסטיל. הוא לא אהב את הכינוי "משרת" וגם סלד מהכינוי "שליח". גאותו הרבה לא הרשתה לו להכריז על עצמו בפחות מהכינוי "פקיד". כן, פקיד התאים לו יותר. "אני פקיד בחברת טקסטיל". כך אמר לכל אחד שהכירו.
אמי "נעימה", עבדה כמשרתת אצל הגב' שריפה. היא לא היתה סתם משרתת, לא אהבה את הכינוי "משרתת". נהגה לראות את עצמה יותר מכך, אולי משרתת-על או משרתת מיוחדת התאים לה יותר. יותר מכל היא נהגה להציג את עצמה כאם בית אצל הגברת שריפה.

אני הייתי אחת מתשעה אחים ואחיות: שני אחים ושתי אחיות מבוגרים ממני והיתר צעירים ממני. הייתי הפקחית והיפה מבין כל אחיותיי. תמיד שמחה ופעלתנית שאוהבת לצחוק, לשחק ולהפיק את המיטב ממה שהחיים הציעו. נהגתי להתלוות לאמי כשהלכה לעבוד אצל הגב' שריפה. גב' שריפה אהבה אותי מאוד, פינקה אותי והמטירה עלי מבול של מתנות ודברי מתיקה. נהגה לחבק ולנשק אותי וקרא לי "חתלתולה שלי" ואני נהניתי מכך מאוד מאוד.
הגב' שריפה חיה לבדה בארמון מפואר עם המון חדרים המרוהט ברהיטים יקרי-ערך. ממש חלום של ארמון. לגב' שריפה לא היו בנים או בנות. בעלה נפטר לפני שהספיקה ללדת. היתה בודדה ומשועממת. כדי להפיג את השעמום היא נהגה לאריח אורחים רבים ולערוך מסיבות רבות, אך כל זה לא פיצה אותה על חוסר ילדים משלה. רצונה העז בילדים הוביל אותה להציע לאמי ולאבי שאני אהיה הבת שלה.
היא הציעה להורים שלי למכור אותי אליה,
כן, הציעה שתיקח אותי לבת.

הורי ויתרו עלי בקלות.
הסכימו להצעה.
אולי ראו בה מוצא מכובד לי ולהם כאחד.
להם יהיה פחות פה להאכיל,
ולי יובטחו חיי מותרות בארמון המפואר.
לא שאלו לרצוני,
לא ראו לנחוץ לשאול אם אני מסכימה או לא.
הם היו המחליטים על גורלי.
וכך, ביום בהיר אחד כשהייתי בארמון של שריפה עם אמי הודיעו לי כי מהיום זה יהיה ביתי ושריפה תהיה אמי.
הסכמתי!
הסכמתי להיות הבת של שריפה!
הארמון קסם לי מאוד
אך בתוך תוכי רגזתי על אמי לאבי שהסכימו למכור אותי.
כן, מכרו אותי בלי לשאול לרצוני. ולי היה טוב עם המכירה הזו.
האימוץ לא היה רשמי. לא היתה ניירת ולא הסכם בכתב. הכל סוכם בעל-פה בין המוכרים והקונה. זה אומר כי איני הבת המאומצת החוקית של הגב' שריפה, לא יהיו לי זכיות קניין. כשהיא תמות לא אהיה היורשת שלה. בתעודת הזהות ובתעודת הלידה שלי עדיין היה רשום: "זינב עבד-אללה עבד-אלפתאח". הבת של המשרתת נעימה והשליח בחברת הטקסטיל עבד-אללה.

עברתי לגור בארמון. גב' שריפה היתה מאושרת. בהתחלה קראתי לה גברת, לאחר מכן קראתי לה סבתא אך היא עמדה על כך שאקרא לה אימא.
"מהיום תקראי לי אמא ואני אקרא לך בתי".
אמרה לי. וכך היה.
אך משום מה היא תמיד קראה לי:
"חתלתולה שלי":
"בואי חתלתולה שלי,
לכי חתלתולה שלי,
קחי מתנה חתלתולה שלי!!".
הייתי עבורה חתולה מפונקת, כלי-משחק ושעשוע. הקשר של שריפה אלי היה חזק מאוד. בשעות היום היתה צמודה אלי, מנשקת ומחבקת, מפנקת וממטירה מתנות. בלילות ישנתי במיטתה צמודה אליה.

היחס שלי אליה היה משונה. לא ידעתי באמת אם אני אוהבת או שונאת אותה. שמחתי בעושר שנפל עלי פתאום לא השאיר לי זמן לחשוב מה אני באמת מרגישה כלפיה. הייתי שמחה ומאושרת והרגשתי בארמון כמו גברת צעירה שכל העולם שלה. אך ברבות הימים הרגשתי סלידה ודחיה כפליה. חיבוקיה ונשיקותיה היו עינוי גדול בשבילי. לא סבלתי אותה וניסיתי להתרחק ממגע כלשהו עמה, דבר שגרם לה רק להיות יותר תלויה בי, ליותר פינוק וליותר מתנות. היה לי נוח ונעים לזכות בכל ההטבות והחיים הנוחים וכן לא גליתי את רגשותיי אליה. השתדלתי לסבול את המגע עמה וידעתי כי אני משלמת עבור החיים הנוחים מחיר כבד. היחסים היו כמו יחסים מסחריים של תן וקח.

אימא המשיכה לבוא לארמון כדי לעבוד כפי שעשתה במשך כל הימים. היחסים שלי אם אימא היו יחסים משונים. לא ידעתי האם עלי לראות בה כאמי או כמשרתת, כעסתי עליה כיוון שהסכימה לוותר עלי ולמסור אותי לגב' שריפה. בתוך לבי פנימה שנאתי אותה ובזתי לה. ברבות בימים הייתי מתפרצת אליה בצעקות של גברת למשרתת. היא היתה מביטה בי ומבצעת מה שאני אומרת לה ללא עוררין. לא יכולתי עוד לסבול את נוכחותה. פניתי לשריפה: "אני לא סובלת את המשרתת נעימה, תסלקי אותה מיד!"
היתה מופתעת וענתה:
"אבל למה?
היא אימא שלך והיא אוהבת אותך!".
עניתי: "את האימא שלי,
אני לא רוצה לראות את נעימה בארמון".
בלית ברירה שריפה בקשה מנעימה לא לבוא יותר לארמון אך המשיכה לשלם את שכרה. וכך הקשר שלי עם משפחתי הופסק כמעט לחלוטין. ראיתי אותם רק לעיתים רחוקות ולמספר דקות בכל פגישה.
השנים עברו. למדתי בבית-הספר הפרטי האיכותי ביותר. כשהגעתי לגיל חמש-עשרה שלטתי בצרפתית ובאנגלית שליטה מלאה. את בגדיי תפרתי אצל בתי-האופנה היוקרתיים ביותר. הספר הפרטי היה בא לארמון כדי לסדר את שערותיי. בציפורניים טיפלה המומחית ביותר. נסיעות לכל אתר ולכל עיר בעולם. הייתי כמו מלכה בתוך קלוב מזהב. כל מה שבקשתי בוצע. שריפה אהבה אותי ולא חסכה כל מאמץ לרצות אותי. הפקחות והיופי שלי השתלטו על כל מי שהכיר אותי ובראשם היתה שריפה. הרגשתי שאני חיה בגן-עדן, אך גן העדן היה מוקף בכלוב, אומנם הוא מזהב, אך בכל זאת כלוב.
בגיל שש-עשרה משכתי את תשומת-הלב של כל הסביבה. כולם הביטו אלי וכולם רצו או אחלו לעצמם לזכות ממני במבט. אך גם הרגשתי ברינונים ובמבטים החשדניים כלפיי. ידעתי כי הם יודעים כי אני היא זינב, הבת של נעימה המשרתת והשליח עבד-אללה. אך לא היה איכפת לי.
אני הבת של גברת שריפה!!
אני יפה, פקחית ומהממת!
אני עשירה וגרה בארמון!
אני לא רוצה לזכור את נעימה
אני שונאת את עבד-אללה.
אני הכל-יכולה!!
התחלתי לחשוב על נישואין. איני רוצה נישואין הדומים לנשואי אחיותיי. אני רוצה להינשא לבחור ברמתי.
בחור עשיר ובעל יחוס אצילי.
בחור מהעלית שבעלית.
רק בחור כזה יהיה ראוי להיות לי לבעל. והבחורים הסתובבו סביבי כפי שהדבורים מסתובבים סביב מלכתם בכוורת. כולם רצו אותי!
כולם חלמו להיות בקרבתי.
ובחרתי אחד מהם.
הוא אוהב אותי
הוא רוצה אותי
הוא בוכה בדמעות לפני
הוא מתחנן ומנשק את נעלי
אך אינו יכול להתחתן עמי
אביו מתנגד, אמו לא רוצה
והוא לא יכול…
עזבתי אותי ולקחתי בחר אחר…
הוא אוהב אותי
הוא רוצה אותי
הוא בוכה בדמעות לפני
הוא מנשק את נעלי
אך אינו יכול להתחתן אתי
אביו מתנגד
אמו לא רוצה
והוא לא יכול..
וכך בא השלישי והרביעי והחמשי ו… ו…
כולם אוהבים אותי.
כולם רוצים אותי
כולם בוכים לפני
כולם מנשקים את נעלי
אך אינם יכולים להתחתן עמי
האבות מתנגדים
האמהות לא רוצות
והם אינם יכולים!!
אז הגעתי אל האמת, האמת שהאנשים לא רוצים לשכוח, אינם יכולים לשכוח כי אני היא זינב, הבת של נעימה המשרתת ועבד-אללה השליח בחברת הטקסטיל. האנשים אינם רוצים לשמוע כי אני הבת של גברת שריפה. כולם יודעים וכך הם מתייחסים אלי: "
החתלתולה של גברת שריפה".
סתם חתולת מחמד
חתולה הרובצת מתחת לשולחנות האוכל כדי לזכות בשאריות.

רגזתי מאוד, היה לי רגש עצום של מרדנות. רציתי לנקום מכל העולם ובעיקר משריפה. התחלתי להציק לה, ללעוג ולצעוק עליה ללא סיבה. היתה מופתעת, לא מאמינה. לפעמים הגיבה בצעקות אך מיד היתה נרגעת, זוחלת אלי כשהיא בוכה ומנסה לפייס ומוחלת על כבודה הנרמס. היתה קשורה בי קשר עמוק שלא יכלה לנתק אותו. היא עשתה כל מה שאני רוצה. הייתי הרודנית בבית והיא כמשרתת השמחה למלא את כל מבוקשי.
אני חייבת להינשא לבחור מהמעמד הבכיר ביותר.
אני ראויה לחתן אמיד ובעל יחוס רם.
אני לא זינב הבת של נעימה המשרתת ועבד-אללה השליח.
אני יפה, פקחית ועשירה הגרה בארמון מפואר.
ושוב התרוצצו סביבי הבחורים הטובים ביותר.
כולם רצו אותי, כולם אהבו אותי, כולם רצו את גופי ומחמדיי אך לא יכולים היו להינשא לי. וברגע של ייאוש וחולשה סיפרתי לשריפה על ניסיונותי למצוא בחור מתאים לי. היתה מופתעת והגיבה:
"למה למהר,
את עדיין צעירה וכל העתיד לפנייך.
כשיבוא מזלך, תמצאי אם המתאים ביותר!".
ידעתי בסתר לבי כי היא אינה רוצה להניח לי להינשא כיוון שבכך תאלץ להיפרד ממני, דבר שאינה יכולה לסבול. שנאתי אליה גברה. היא לא רוצה להיפרד מהחתלתולה שלה, מהצעצוע שקנתה בכסף רב.

קצין משטרה הציע לי את ידו. הוא היה חבר של בעלה של אחותי. בחור צעיר ונחמד אך אינו מהמעמד הגבוה. משכורתו עשרים וארבע לירות לחדש. משפחתו משפחה ענייה. אינו מתאים לי. הרגשתי עלבון צרוב, הרגשתי כאילו העולם הושיט את ידו וסטר על פני. אני עדיין זינב, הבת של השליח והמשרתת. אחות לאחי ואחיותיי העניים. איני ראויה לבעל שמשתכר יותר מעשרים וארבעה לירות לחדש.
צעקתי על אמי ועל אחותי:
"אני לא אתחתן עם בחור שאינו ממעמדי!"
אך הבחורים מהמעמד הגבוה אינם רוצים או אינם יכולים להינשא לי. החלטתי לנקום מכל הבחורים ומכל הסביבה שדוחה אותי. הייתי הסיבה בגירושים של חמשה בחורים, בהתמוטטות עצבים של עוד עשרה, אחד האבות נאלץ לשלוח את בנו לחוץ לארץ כדי להרחיקו ממני. שברתי עשרות לבבות אך איש לא יכול היה לנגוע בגופי. לא הרשיתי לאף אחד מהם להתקרב אלי פיזית. הייתי עדיין בתולה ונקייה מכל חטא. וכך זה נמשך כמה שנים.

ופתאום הגברת שריפה חלתה.
היה לה אירוע מוחי שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. לא יכלה להזיז אף אבר חוץ מעיניה ומלשונה. ישבתי לידה והבטתי בה בעיון רב. לא הרגשתי צער על מצבה, לא זכרתי לה את כל אשר עשתה למעני. היא שוכבת חסרת-ישע ואני לא דואגת לשלומה. לא בוכה ולא חסה עליה. הייתי עסוקה במחשבות המתרוצצות במוחי. מחשבות נוגות שהעסיקו אותי וגזלו את מנוחת נפשי:
שריפה תמות
תמות ותעזוב אותי ללא תמיכה כספית
אגורש מהארמון ואחזור למשפחתי
אחזור להיות זינב,
הבת של השליח מחברת הטקסטיל
ושל נעימה המשרתת.
קפצתי פתאום ורצתי לארון של שריפה. פתחתי אותו והתחלתי לאסוף את כל תכשיטיה, תכשיטי-זהב ויהלומים. פתחתי את הכספת ואספתי לתוך תיקי אלפי שטרות כסף. עשיתי זאת מול עיניה המביטות אלי באימה ובפחד. כולה רועדת ולשונה מדבר דברים לא ברורים ובקול חלש ומעונה:
למה כך ילדתי?
למה כך בתי היקרה?".
הבטתי בעיניה המופחדות ועניתי:
"את הולכת למות,
עוד מעט את תמותי ותשאירי אותי לבדי,
ללא פרוטה.
אאלץ לקבץ נדבות ברחובות ולחזור לאמי המשרתת ולאבי השליח העלוב." גברת שריפה נעלבה מאוד מדבורי וענתה בקול בוכים:
אני?
אני?
אני אעשה לך כך בתי היקרה?
למה תחשבי כך?
אני אמך ואני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם!".
לאחר מכן שתקה.
הייתי מבקרת אותה כל יום ומחפשת דברים אחרים כדי לגנוב מול עיניה הפתוחות בחרדה ובפחד. לא התקרבתי אליה, לא ניסיתי לעזור לה ואפילו לא להגיש לה כוס מים. נהניתי לראותה סובלת.

והיא סבלה
סבלה ושתקה
והשתתק החצי השני מגופה.
לא יכלה לפתוח את עיניה יותר. שכבה כמו צמח. עזבתי אותה לטיפולה של האחות ועסקתי בגניבת כל דבר-ערך שבארמון. עשיתי זאת בשמחה.
זו נקמתי מגברת שריפה
זו נקמתי מנעימה המשרתת
זו נקמתי מעבד-אללה השליח בחברת הטקסטיל
זו נקמתי מכל הבחורים שלא רצו להיות לי לחתנים
זו נקמתי מכל העולם! גברת שריפה מתה! פתחו את צוואתה. היא לא שכחה אותי
לא הייתי עבורה כחתלתולת שעשועים
היא אהבה אותי
הרגישה שאני הבת האמתית והיחידה שלה
לא עוד זינב הבת של נעימה ושל עבד-אללה.
אני זינב הבת של גברת שריפה. הורישה לי את הארמון ואת כל רכושה.
הייתי בחורה צעירה, יפה, פקחית ו.. ו.. ואמידה.
הייתי שוב עשירה ונמניתי עם השכבה הגבוהה של החברה
כולם רצו בי כולם רצו להינשא לי
כולם חלמו להעניק לי את שמם, רכושם וכל אשר להם.
הם לא שכחו כי אני זינב הבת של נעימה ושל עבד-אללה
אך הייתי עשירה ובעלת מעמד חברתי גבוהה
דחיתי את כל הבחורים. מכרתי את הארמון וקניתי ארמון הרבה יותר גדול והרבה יותר מפואר שגרתי בו יחד עם אימי, נעימה המשרתת ועם אבי אבד-אללה, השליח בחברת הטקסטיל.
הגעתי לגיל שלושים. ונישאתי אתם יודעים ממי?
להקצין שביקש אשת ידי כשהייתי בגיל תשע-עשרה.
היום משכורתו היא חימשים וחמש לירות לחדש!