האבדון

האבדון

כל מכרי אומרים שאני בחורה משונה, חריגה ואולי מטורפת. אחרים מצביעים עלי ואומרים בטון מרחם: מסכנה!! עלובה!! יתכן וכל מה שהם אומרים נכון. הם בהחלט צודקים וכל מה שאומרים עלי הוא אמת ויציב.
בלבי פנימה אני מתייסרת! אני מבולבלת ואיני ממוקדת!! יש לי הרגשה של אבדון! אני תמיד עצובה והמחשבות שראשי מייגעות אותי ומתישות את כוחותיי!
אני מתייסרת כשאני רואה את העושק ואת העוולה שנעשים לעניים ולאומללים
אני מתייסרת כשאני רואה מעשים רעים וגם מעשים טובים!
אני מתייסרת כשאני שמחה וגם כשאני עצובה!
אני מתייסרת כשאני אוהבת וגם כשאני שונאת!
אני מתייסרת כשאני ישנה וגם כשאני ערה!
כל חיי הם שורה ארוכה שלי ייסורים, ייאוש, עצב ואמללות!
יתכן ומקור כל הייסורים האלה טמון בסיפור חיי המיוחד. לכן החלטתי לפרסמו!

אבי היה איש צנום וצנוע. אישיות מכובדת ובעלת מעמד חברתי. דתי מאוד שדבק בקיום כל המצוות: ללכת למסגד כל יום ולהתפלל את כל חמשת התפילות היום-יומיות. היה עדין נפש ונוח לבריות שאף פעם לא ראיתי אותו כועס. פתר את כל הבעיות המשפחתיות בדרכי נועם. אנשים אמרו עליו שהוא תמים וחלש אופי, שגם ילד קטן יכול היה להשפיע על החלטותיו. כולם ידעו שאמי שולטת עליו ועל המשפחה ביד של ברזל, אך אהבו וכבדו אותו.
בצעירותו נסע לגרמניה שם הכיר אישה גדולת ממדים עם גוף שרירי וענק. בעלת אישיות חזקה ואתנית. החלטית ושתלטנית שאיש לא היה יכול לעמוד בפני רצונה. היא כפתה את רצונה על כל מכריה. היתה ההפך הגמור מאבי. היו שונים בממדי הגוף ובהתנהגות. כל כך לא התאימו אחד לשנייה. איני יודעת כיצד הם התחברו יחד! כיצד אבי נמשך אליה וכיצד הפכו לזוג!!
אבי נישא אותה לישה וחזר עמה לקהיר.
היא שמרה על דתה הנוצרית!!
הוא שמר על דתו המוסלמית!!
אבי, למרות היותו מוסלמי אדוק לא ראה פסול בנישואיו לנוצרייה. האמין כי הדת אינה צריכה להיות מכשול להקמת תא משפחתי מכובד. היה אומר: "הדת היא רק צורה ושיטה בה אדם מוציא את דרכו אל האלוהים. המוסלמי והנוצרי מאמינים באל האחד אך מגעים אליו בדרכים שונות". על כן אבי לא לחץ על אמי להתאסלם. איפשר לה לשמור על דתה וללכת לכנסיה. הוא הלך למסגד והתפלל חמש פעמים ביום. הסביבה והמכרים הרימו גבה בפליאה. לא הבינו כיצד יכול מוסלמי לחיות עם נוצרייה. למרות שמעשה זה היה חריג, הם קיבלו אותו. אומנם חריכת-שן ובחוסר רצון, אך קבלו אותו כעובדה מוגמרת.

ואני נולדתי לתוך המציאות המוזרה הזו!!
בתעודת הלידה שלי רשמו את שמי "פאטמה" ואת דתי כמוסלמית!!
לגבי אמי, תעודת הלידה היתה אקט פורמאלי בלבד. לגביה אני נוצרית בדיוק כמוה וקראה לי בשם "מונה". מאז היותי תינוקת ינקתי ממנה את הדת הנוצרית. לימדה אותי את כל המנהגים ואת הטקסים הנוצריים. הלכתי עמה לכנסיה מדי יום ראשון. כל הסביבה קבלה אותי כנוצריה ולא היה להם ספק שגם אבי הוא נוצרי, למרות שלא ראו אותו אף פעם מבקר בכנסיה. אף אחד לא קרא לי פאטמה. כולם קראו לי בשם מונה. אפילו אבי, אבי המסכן והשתקן שלא היה לו האומץ להתנגד לכל מעשה של אמי קרא לי מונה.

כשבגרתי התחלתי לתהות על הניגודים הרבים שבן אבי לאמי!
התחלתי לתהות על הניגודים שביני לבין עצמי!
אני מוסלמית שהולכת לכנסיה!!
שמי הוא פאטמה אך קוראים לי מונה!!
אמי כורעת-ברך בפני הצלב ואבי כורע לכיוון אל-כעבה!!
התחלתי לחשוב!!
ניסיתי לחיות ולנהוג כנוצרייה כפי שאמי רצתה, אך לא יכולתי להיות משוכנעת בכך. כיוון שאני רואה את אבי הולך למסגד, כורע להתפלל חמש פעמים ביום!!
אבי שאני כל כך אוהבת!!
יניסיתי לראות את עצמי כמוסלמית ששמה פאטמה, כפי שכתוב בתעודת הלידה שלי, אך לא יכולתי כשראיתי את אמי הולכת לכנסיה וכורעת לפני מרים הקדושה ולפני הצלב!!
המחשבות הסותרות גרמו לי למבוכה ולבלבול!!
הייתי נסערת ונרגשת! המחשבות שבראשי הוציאו אותי משלוותי. לבי נשבר והתייסר . ניסיתי למצוא תשובה שתקבע את זהותי ולא מצאתי תשובה משכנעת.
שאלתי את אבי: "אבא! מדוע אינך מבקר בכנסיה אף פעם?". אבא חיבק אותי חזק וענה: "הכנסיה והמסגד הם בתי-אלוהים. הליכתי למסגד היא תחליף להליכתי לכנסיה. הליכת אמך לכנסיה היא תחליף להליכתה למסגד. שנינו מאמינים באל אחד, אך כל אחד עושה זאת בדרכו שלו".
תשובתו לא סיפקה ולא שכנעה אותי!
שאלתי את אמי: "מדוע אינך מתפללת כמו שאבי מתפלל?". היא הניחה את ידה על כתפי וענתה: "שנינו פונים אל האלוהים, כל אחד עושה את זאת בדרכו שלו".
לא השתכנעתי!!
לא האמנתי לאף אחד מהם!!
אם הם צודקים, אז מדוע אין הם הולכים רק לבית אלוהים אחד, ומתפללים רק בדרך אחת?
מדוע אינם עושים זאת?
מדוע הם גורמים לי מבוכה?
מדוע איני יכולה לחיות עם משפחה נורמאלית שמאמינה בדת אחת?
ומה אני?
מוסלמית?
נוצרייה?
מבוכתי גברה מיום ליום!! החלטתי לעשות ניסיון נוסף!
פניתי לאבי: "האם אוכל להתפלל את תפילתך?". ענה לי בחיוך: "בוודאי שאת יכולה, בואי, תביטי עלי כשאני מתפלל ואני אלמד אותך!". הוא לימד אותי לכרוע ברך כלפי אל כעבה ולהתפלל כמוסלמית.
התחלתי להתפלל עם אבי מדי יום חמש תפילות. אמי לא התנגדה אך הקפידה לצאת מהבית בעת תפילתנו.
התפללתי גם עם אמי: כרעתי ברך בפני מרים הקדושה ובפני הצלב, הלכתי עמה לכנסיה בכל יום ראשון והצטלבתי כשאני ממלמלת את מלות התפילה הנוצרית.
מצב זה של אמונה בשתי דתות שונות לא נתן למחשבותיי מנוח. הבלבול והמבוכה גברו מיום ליום!! כשהגעתי לגיל שתים-עשרה מאסתי בשתי הדתות. לא האמנתי לדברי בכומר! וכי כיצד אאמין ואבי אינו מאמין לו?
לא האזנתי לקריאת המואזין שקרא "אללה אכבר!!
בואו לתפילה!" וכי כיצד אאמין לו ואמי אינה מאמינה לו?
מאסתי בכל דבר הקשור לדת הן מצד אבי והם מצד אמי!!
איני מסוגלת להיות גם מוסלמית וגם נוצרייה בעת ובעונה אחת!!
אולי טוב יהיה אם לא אדמה אף אחד מהם!
אני מאמינה באלוהים!
אך איני מאמינה בדרכי אבי ובדרכי אמי!
הפסקתי להאמין בדת!!
בזתי לאמי כשהלכה לכנסיה
ובזתי לאבי כשהלך למסגד.
בזתי לשניהם
ובזתי לשתי הדתות!
הייתי חייבת למצוא לי תחליף!
התחלתי לשחק!!
לשחק בצורה מוגזמת!!
לא כי רציתי לשחק,
אני בעצם שונאת משחקים
אך רציתי תחליף!
רציתי למצוא דרכים אחרות כדי לברוח מהורי.
אהבתי אותם! אהבתי את שניהם!!
אך תיעבתי את הדרך בה התפללו.
ייחלתי לעצמי שאראה אותם נוטשים את הדת והסתפק באהבת האל בלבד. האל אינו צריך את התפילה
האל נמצא עמנו כל הזמן,
עמוק בתוך הלב!
שחקתי משחקים ברוטאליים, אכזריים ולא חינוכיים.
השתוללתי עם הילדים המופרעים ביותר בשכונה.
עשיתי זאת רק כדי להביע המחאה!!
רק כדי להרגיז!!
רק כדי להכאיב להוריי שכה אהבתי!!
רק כדי לנקום במציאות הקשה אליה נקלעתי!!

כשהגעתי לגיל ארבע-עשרה הכרתי את הבחור הראשון בחיי!! לא אהבתי אותו!! לא הרגשתי קרבה אליו!! כל רצוני היה להמשיך את המשחק שהתחלתי בו!! והוא ניצל זאת, אך לי לא היה אכפת!!
אחריו היו השני, השלישי ועשרות הבחורים שהתגודדו סביבי. עם כולם יצאתי והשתוללתי בצורה הגסה ביותר, ונהניתי לראות את הוריי מתייסרים, מתחננים ומבקשים ממני לחזור ולהיות אותה בת תמימה ואהובה שהם גידלו! הגבתי בגסות וסירבתי להם!! אך בתוך תוכי בכיתי וריחמתי עליהם!!

בגיל חמש-עשרה שתיתי את כוס המשקה החריף הראשון. אחריו באו עשרות ומאות הכוסות. התהלכתי כשאני שכורה ומתנדנדת מצד לצד!! לא אהבתי לראות את עצמי שכורה!
עשיתי זאת כדי למצוא תחליף!!
מצבי החמיר מיום ליום. החלפתי בחורים כפי שאני מחליפה גרביים!! היו תקופות בהם הלכתי עם ארבעה בחורים בעת ובעונה אחת!!
בקבוקי הוויסקי לא עזבו אותי, שתיתי אותו כפי אדם צמא במדבר המוציא מים!!
הפסקתי ללכת לבית-הספר!!
הפסקתי ללכת לכנסיה עם אמי!!
הפסקתי להתפלל ולכרוע-ברך לכיוון אל כעבה יחד עם אבי!!
אבי בוכה ומתייסר!!
אמי מתייפחת ומנסה לדבר אל לבי!!
ואני!! אני בוכה ומרחמת על הוריי ועל עצמי!!
איני מוצאת תחליף לזהותי!!
אני בודדה.
גם כשהייתי עם הבחורים! לא שמתי לב מי נשאר עמי ומי הלך!!
לא ספרתי את מספר בקבוקי המשקה שלגמתי!!
לא ידעתי אם אני חיה או אולי מתה!!
אם אני נהנית או מתייסרת!!
אבדתי!!
אבדתי את דרכי!!
איבדתי את אמונתי!!!
אנשים הביטו לעברי וכינו אותי "המשוגעת".
היו תקופות ההם הייתי משתוללת ללא רסן והיו תקופות בהם הייתי מיואשת ומיוסרת והסתגרתי בחדרי למשך שבועות ולא רציתי לראות אף אחד ולא לדבר על אף אדם!!

אחד הבחורים בקש את ידי מהורי. הוא היה בחור משכיל וממשפחה מכובדת!! ההורים שמחו והכירו לי אותו. לא היה אכפת לי להינשא לו. נישאתי לו לא כי רציתי להיות נשואה כי אם רק כדי למצוא תחליף. שמו "גמאל", בחור צעיר, בישן ונחבא אל הכלים. חלש אופי בדיוק כמו אבי!!
במשך תקופה קצרה ניסיתי לשחק את משחק האישה המסורה. חיי הנישואין נראו מושלמים. בעלי אהב ופינק אותי, עשה את הכל כדי להנעים לי את החיים. אך מזגי הסוער והמתמרד לא היה יכול להתרגל לחיי שגרה. מאסתי בבעלי!! מאסתי ותיעבתי את חולשתו ואת אופיו הפייסני. נהגתי להתנפל עליו בצעקות ומטיחה בו עלבונות. הוא קיבל את ההתנהגות הפרועה שלי בשקט ובהכנעה ולא ניסה להתנגד לי.

חזרתי לחזר אחר הבחורים הצעירים והתיידדתי עם מופרעים ופורעי-חוק. נעלמתי מביתי למשך שבועות. הרינונים של כל השכונה על התנהגותי הפרועה ועל בגידותיי בבעלי הגיעו גם לאוזניו. הוא התעלם להם וסבל בשקט ובהכנעה
.
מצב זה נמשך חדשים רבים עד שהכרתי את "עבד-אלרחמאן".
עבד אלרחמאן היה גבר שונה משאר הגברים שהיו לי בחיי. גבר צעיר, בעל ממדי-גוף איתנים וחזקים. אישיות אכזרית ושתלטנית. הוא התנהג אלי כפי שמתנהגים אל משרתים. העליב ותקף אותי. התייחס אלי כרכושו הפרטי ועשה בי כרצונו. כל אישיותי הסוערת והמתמרדת לא עמדה לי. נכנעתי לו ועשיתי את כל רצונותיו. עשיתי זאת בהכנעה וללא התנגדות!!
איני יודעת אם אהבתי אותו!!
איני יודעת אם רציתי בו!!
איני יודעת עם הוא אהב אותי או רצה בי!!
כל מה שידעתי הוא כי הוא גבר אחר!!
גבר חזק ושתלטן!!
תכונה זו היתה חסרה לי!!
והוא מילא את החסר!!
חשבתי לחיות עמו ללא נישואין, כמאהבת, תוך כדי בגידה בבעלי!!

הוא עמד על כך שאגרש את בעלי ואנשא לו. קבענו לנסוע לאלכסנדריה. משם אבקש גט מבעלי ואינשא לעבד אלרחמאן. ארזתי בתיק את כל בגדיי והזמנתי מונית כדי לנסוע באלכסנדריה. כעבור שעת נסיעה, התחרטתי על הצעד הזה!!
בקשתי מהנהג לחזור לקהיר מיד!!
וחזרתי הביתה. חזרתי לבית בעלי!!
בעלי ניסה להתקרב אלי.. דבר שהכעיס אותי מאוד. השתוללתי כמטורפת!! תקפתי אותו הפלאתי בו את מכותיי!! ניפצתי את כל הרהיטים ואת כל כלי המטבח היקרים!! צרחתי כמטורפת ותקפתי את כל מי שהתקרב אלי!!!
הובילו אותי לבית החולים, ואושפזתי למחלקה לחולי נפש.
הייתי מאושפזת למספר חדשים ושוחררתי לאחר שנרגעתי. חזרתי הביתה, חזרתי לבעלי וניסיתי לשחק שוב את משחק האישה הנשואה והמכובדת.
אך השכנים עדיין רואים בי כמשוגעת!!
בעלי רואה בי כמשוגעת!!
הוריי רואים בי כמשוגעת!!
אני רואה את עצמי כשפויה ומסתכלת על מעשיי המשוגעים!
אז כיצד אבי אמר: "ניתן לחיות חיים רגילים כשאני מוסלם ואשתי נוצרייה".
מדוע לא חשבו עלי?
מדוע היה עלי לסבול ולחפש את זהותי?
ומה אני?
מוסלמית?
נוצריה?
ללא דת?
או אולי משוגעת?