תרגיל ברגשות

פקחתי את עיניי.
ישבתי באותו המקום- מול המחשב על הספה, אך התמונה מולי השתנתה…
צבעים עזים ריצדו על המסך, מתערבלים ומתחלפים בצבעים אחרים, מהפנטים אותי אל תוך מהותם.
יכולתי לבהות בהם שעות, כך הרגשתי.
כשהרחבתי את ראייתי לשאר החדר יכולתי להרגיש בנוכחותו של הקיר, נוכחות חזקה שאי אפשר להתעלם ממנה, כאילו לא היה דומם מעולם…
החלטתי לאחר דקות ארוכות להסיט את מבטי מאותה תמונה בודדת.
הפניתי את ראשי אליו, אך מוחי עדיין עשה את דרכו אל הנקודה שביקשתי לראות, כאילו לא הסכים למעבר החד שעשיתי.
מיצמצתי כמה פעמים ולבסוף פתחתי את שפתיי שעיקצצו באופן מוזר "זה מוזר"
חייכתי.
צחקתי.
וככל שצחקתי יותר, הרגשתי איך עולה לי גוש לגרון, הצחוק מעלה אותו מעלה ומעלה עד שהגיע לנקודה שגרמה לעיניי לדמוע
"אין לי מושג למה אני בוכה! " והמשכתי לצחוק.
ולדמוע.
הוא לקח את ידי ועזר לי להתרומם
" בואי אני אראה לך משהו"
המחשבות רצו כל כך מהר במוחי שהן איבדו כל היגיון, התייאשתי לנסות לפתוח את פי שוב.
ואז ניסיתי להעמד…
המודעות שלי צנחה לחלקיק שניה וגאתה חזרה, מנפצת את קירות מוחי בקול רעש צורם, כל כך צורם שלא שמעתי מה הוא אמר, אך אני יודעת שדיבר. שפתיו זזו. קצף גלי ההבנה שלי הצליחו לשים לב לכך. ריחפתי או זחלתי אל עבר הדלת, נעזרת בכתפו.
הוא פתח את הדלת והצביע למעלה.
ולמעלה….
היה שחור שהשתיק את מחשבותיי הצורחות, מסב בי שקט פנימי מאין כמוהו. ובשחור ניצנוצי לבן. ואדום. ותכלת אולי. וכתם גדול שזהר אליי, שהבהיר את משכן נשמתי האפל. מאיר את עיניי וליבי בטוב. באושר. בשלווה. במשהו שלעולם לא אוכל לתאר במילים.
ואז…
עצמתי את עיניי,
מניחה לידיו לשאת אותי אל השקט שלנו.