תפסיקי

הרגליים שלי נראות רע וטוב, אני תמיד חושבת על כל דבר שהוא רע וטוב. הרגליים שלי נראות מוזר עם כל מה שכתבתי עליהן עם העט האהוב עליי, וקצת רע בגלל הצלקות. אני נאנחת, נוזפת בעצמי קלות במחשבותיי. "כמו תינוק קטן שצריך לטפל בו." אני ממלמלת לעצמי ומלטפת קלות את הצלקות. את אלו צריך לחטא, אחרות כבר יבריאו.. פה חסרות צלקות. פה יהיו כאלה. אני עוצרת ואומרת לעצמי להפסיק. "תפסיקי." חולת נפש. "מזוכיסטית דפוקה." לא שייכת לכלום. "לא שייכת לעולם הדפוק הזה." עכשיו באמת לעצור, דיי. דיי. דיי. אני יודעת שזה לא יפסיק. זאת אומרת, זה יפסיק לכמה זמן אם באמת אקשיב לעצמי. אבל אני לא. זה יחמיר. הכל יחמיר אם אני אקשיב לעצמי. הכל יפסק לנצח אם אני אקשיב לעצמי. אני מסיטה מבט אל הידיים, משהו שקצת יותר טוב מהרגליים. על היד שלי כתוב בעט ANIME4LIFE, מצויירים סימנים של כת השטן, מספר תאריכים, את הדברים שאני צריכה לעשות אבל אני לא אעשה באמת. יש גם את הקווים, זה כבר עניין אחר. "חמישה קווים יותר ממה שצריכים להיות." קול ההגיון שוב מציין משהו חכם. יש שם חמישה קווים. כל חמישה קווים, שכל קו מסמל טעות, הם עונש. על הטעויות האלה באמת מגיע לי עונש. אבל אני מחמירה עם עצמי, אני לוקחת את זה עד לקצה. אני לא צריכה להעניש את עצמי ולא צריכה לחשוב על זה ככה. אני לא צריכה לחשוב על זה באופן שמשלב חיוביות ולא צריכה לחשוב על זה בתור פיתרון כשאני מודעת באופן מלא לחלוטין שזה לא. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש כל כך רע שאני לא אראה טעם לחיות, אני גם הולכת בדיוק באותם צעדים. אני צריכה שכל החברים שלי יפטרו ממני, אני צריכה שההורים שלי יכעסו עלי, אני צריכה לקבל ציונים גרועים, אני צריכה שישנאו אותי. אני צריכה לאבד תקווה בעצמי לגמרי. אני צריכה להסתכל במראה ולראות מפלצת. "לא, אל תהיה מפגרת." אני לוחשת, מול עיני מליון תסריטים שבהם אני נפגעת. שוב. שוב. שוב. "למה את חושבת על זה כל הזמן. את לא רוצה את זה באמת. את לא תהני מזה, את תרצי למות." אני קמה, מרביצה לקיר. נזכרת בשורה ממאמר לפתע שפגיעה עצמית אצל בנים מאופיינת גם במכות לקיר. שונאת את המגדר שלי. תמיד נשים יוצאות כאלה חלשות או טיפשות או רעות. ואני אם כל הרתיעה שלי לתכונות האלו הייתי בדיוק הייצוג שלהן. אני נושמת עמוק. אני שונאת את עצמי. אני מביטה למראה. אני רוצה להיות מאושרת. אין לי איך לפגוע בעצמי. אין לי כבר איך. כי אני זרקתי הכל. זרקתי חמישה חפצים הזויים כל כך רק כדי להציל את מה שנשאר. אבל מה נשאר בעצם? מה נשאר?! אני רוצה ליפול, רוצה שהעור יחתך, רוצה שארגיש סבל. אני עוצמת עיניים. "את ביקשת ליום הולדת.." אני בוכה. "ביקשת. כל שנה ביקשת." אני לא מפסיקה לבכות. "ביקשת להיות מאושרת. כל יום הולדת, כל הזדמנות שהייתה לך." אני שותקת.
ושותקת.
ושותקת.
זה יעבור והכל יהיה בסדר. אני רק צריכה לגרום לבן האדם היחיד שיודע לגרום לי להירגע ויודע עלי כמעט הכל להאמין שאני בסדר. ואני לא התחברתי כבר כמה שעות. אבל לפני זה כתבתי שאני אחלה. אני מקווה שאני לא אספר לו את האמת. הוא יודע להוציא ממני את האמת. הוא יודע להוציא ממני הכל. אני מרגישה שאין לי את הזכות שהוא ידבר איתי. או זכות שינסה לעזור לי בכלל. אני לא מצליחה להיות שימושית עבורו כמו שהוא עבורי. אני לא מצליחה לרצות בכלל שיהיו לי חברים. אני לא רוצה שיתחבר אלי. לא רוצה שיפגע, לא רוצה שידע, לא רוצה שירגיש רע, לא רוצה שלא אדע איך לעזור לו… הוא דואג? רגע הוא דואג לי? אני קמה לפתע, מתנערת מהדמעות וניגשת למסך של הטלפון הישן. אני רואה שיש סימן של הודעה. אין לי מושג אם היא ממנו. מה אם היא לא? מה אם לא אכפת לו? ואז אני מחליטה. אם היא לא ממנו אז כנראה אני אתן לעצמי לנצח הפעם ואני אעשה כל מה שהשדים במוח הזה יגידו. אני מרפה את גופי ובודקת את ההודעות.

אחת מהן..

ממנו.