תמונה בריבוע

"תראי, את ממש חייבת לשלוט בו," היא הסתחררה סביבי. לא הזזתי ממנה את העיניים. "להראות לו שאת החזקה, השולטת. תני לו ללכת אבל קחי אותו מיד חזרה!" היא קיפצה ממקום למקום, הרעש הקצוב שהשמיעה עזר לי להתרכז. "את צריכה להרגיש אותו," היא התיישרה ונעמדה. "את צריכה לרצות אותו," ושוב היא קיפצה. "קחי אותו, נראה אותך" התגרתה בי. נשארתי במקום. "תגיעי לטבעת ונגמר הסיפור. קדימה קדימה, איפה המרץ שלך!" היא זזה לשם, לפה וחזרה לשם. "למה את מחכה?" הושטתי יד והיא קפצה רחוק יותר. "זוזי! את צריכה לרוץ אחריו. מה נראה לך הוא יחכה לך??" עשיתי צעד לקראתה והיא פלטה צעקת שמחה. "הא!" הוא נשמט לה מהאחיזה. "רוצי!" צעקה לי. "רוצי רוצי…" פסעתי אליו בעדינות. תפסתי אותך, חייכתי אליו. חזרתי אליה. היא עמדה מובסת, חיוך על הפנים דרך העיניים. "היית צריכה לרוץ. פעם הבאה הוא לא יברח כזה לאט…" חייכתי חזרה ומתחתי את הידיים. הוא באחיזה שלי. "עכשיו, כל מה שאת צריכה זה להתרכז," היא כיוונה אותי. "לדעת לאן הוא רוצה, ולדעת איך לעזור לו להגיע לשם…" היא חיזקה את האחיזה שלי. "אל תהססי! אסור לך! הוא מריח הססנות ובורח מיד…" אחזתי בו חזק והבטתי מעלה.
"לאן שהוא רוצה?" שאלתי אותה.
"כן, גם את רוצה לשם…" היא סידרה את התלתלים על הראש שלה. הרמתי ידיים, והסתכלתי לעבר המטרה. "חדורת מטרה ומרץ! דחפי!" היה לי קשה לעזוב. "פשוט, כווני הכי למעלה והכי חזק..!" הבטתי בו, בכדור שבידיים שלי. הקווים השחורים על גופו הכתום נראים לי כמו מסלולי אוניה על פני הגלובוס של השמש. "את רוצה את זה כמו שהוא רוצה!" הנהנתי. "תשתחלי לטבעת!" נשמתי עמוק וזרקתי אותו. "ההאאא- אוף עוד פעם עוד פעם. תחטפי לי אותו, תרצי אותו, קדימה," התלתלים שלה קיפצו כשהיא כדררה את הכדור. ניסיתי לחטוף אבל זה לא בוער בי כמו שזה בער בה. "אחת שתיים ו-" היא זינקה וירתה לעבר המטרה.
"ווהו!!!" צרחנו כשהקטן נכנס לייעודו והיא עשתה סיבוב, ידיה פרוסות לצדדים כאילו היא מחבקת את העולם.
"יש, גווווללל! עכשיו תורך," היא מסרה לי אותו, כולו שופע חיים ושמחה. התכופפתי מעט, התיישרתי, ניסיתי למצוא את האחיזה הנכונה בו, וזרקתי. "הצלחת!" היא קראה.
"הצלחתי!!" צחקתי. "גוווולללל! גולגולגולגול..!" צעקנו. זה לא באמת גול, אנחנו יודעות. זה פשוט נשמע הרבה יותר קולע מסל.

חזרתי הבייתה. על השולחן חיכו לי התמונות שמצאנו בבוידעם. תמונות מגיל שנה עד שמונה. שנים שלי שאף פעם לא ראיתי. עברתי לשולחן במטבח עם האלבום הריק והחדש והתמונות המתיישנות. הסתכלתי בהן, אחת אחת, וכתבתי את השנה ואת המקום על גב כל תמונה. מעין הקדש אישית. "יום הולדת 5, בגן", "חנוכה, 2002", "שלג, ירושלים, 1999", "פורים, 2005, ירושלים", "מסיבת סידור, בי"ס יסודי התשס"ה"…
אחיה התיישב מולי ופתח את ספרי המתמטיקה שלו. רעש החשיבה שלו עזר לי לשקוע עוד יותר בזכרונות. סידרתי את התמונות בסדר כרונולגי, מהקטנה לגדולה. פתחתי את האלבום בהיסוס, ולאחר מחשבה דחסתי את התמונות. לאחר כמה עמודים, כשהגעתי למסיבת חנוכה בגן, אחיה עצר מעיסוקו. "מה את עושה?"
"מסדרת תמונות," לא הרמתי מבט, המשכתי. הוא עצר אותי והוציא שלוש תמונות ששמתי במקום השייך רק לאחת.
"את מסתירה תמונות," הוא אמר.
"כן," לקחתי לו את התמונות חזרה ודחפתי את שלושת התמונות במקום המתאים להן.
"למה?"
"הן חשוכות," עניתי.
"זו מסיבת חנוכה. מובן שהן יהיו חשוכות," משכתי בכתפיים והמשכתי לסדר תמונות.
"תפסיקי!" הוא כמעט צעק כשהכנסתי ארבע תמונות בבת אחת. "שום דבר לא חשוך כאן," הוא מחה, הראה לי את תמונות יום הולדת 5 שלי. הבטתי בילדה המחייכת, תלתלים קטנים סביב פניה המוארות באושר. הסתכלתי לה בעיניים ומיד הסבתי מבט.
"אתה לא תבין," אמרתי וניסיתי לקחת לו את התמונות. הוא לא התעקש והחזיר אותן. "את כאילו מסתירה את העבר שלך," הוא אמר בעצבנות. הוא לא אוהב דברים מוסתרים. הוא לקח תמונה אחרת. "זה משהו במבט," קבע. הסתכלתי במהירות בתמונה שהחזיק.
"תחזיר את זה!" אמרתי בבהלה.
"לא, אני מנסה להבין. דקה," הוא קירב את התמונה אל פניו.
"זה שלי," ניסיתי בכוח. חסר טעם, הניסיון הזה שלי. הוא גדול ממני בשנה, חזק ממני פי שניים. הוא הושיט לי את התמונה, בה אני מחייכת ואף אחד לא מחייך חזרה ועבר לתמונה אחרת. הסתרתי את התמונה מתחת לכמה אחרות.
"אני זוכר את זה!" הוא חייך בהתלהבות. בתמונה שלקח היינו שנינו על גלגלי טרקטור ענקיים. אני בת ארבע חובשת כובע טמבל, הוא בן חמש עם כיפה על הצד. העיניים של שנינו מביטות באוחז המצלמה, צוחקות מהפרצוף שעשה.
"היית כל כך מעצבנת," הוא הצביע עליי. "לקחת את המגנום האחרון בחנות. את בכלל לא אוהבת מגנום!" צחקתי.
"כי אתה היית היחיד שרכב עם הדוד על החמור, אני גם רציתי ולא הרשו לי. אז מגיע לי משהו אחר," חייכתי בהתגרות.
"אבל את בככל לא אוהבת מגנום!" הוא חזר ואמר, פניו מיוסרות ומלא צחוק על השפתיים. "הייתי כל כך רעב, הייתי מוכר לך את הרכיבה על החמור הטיפש תמורת המגנום! הייתי מתוסכל שלקחת את האחרון, והדוד ראה את העצב שלי והציע לי עוד סיבוב על החמור, אבל אמרתי רק "עזוב, קודם תביא משהו לאכול,' והוא נתן לי פיתה וחומוס," הבטן שלו בדיוק השמיע קרקור. "יואו אני רעב!" הוא צעק.
אני זוכרת את היום הזה. הרגשתי שעושים לי עוול, שאף אחד לא אוהב אותי, ורק את אחיה המוצלח והגדול אוהבים- שבגלל זה נתנו לו לרכוב על החמור. לכן ביקשתי מגנום שאחיה כל כך אוהב. כדי להידמות לו, שישימו לב גם אליי.
"התמונה…" ביקשתי והוא החזיר אותה. החזרתי עוד ועוד תמונות, דחסתי ודחפתי, בקושי הבטתי בהן. כדי שהמבטים שלי לא יתפסו אותי לא מוכנה, לא ישברו אותי שוב, מחדש. "סיימתי," נשמתי בהקלה לאחר המלאכה המפרכת. הבטתי באחיה שעדיין ישב מולי, עם חיוך מגוחך על הפנים. "מה?" שאלתי מעוצבנת קצת. הוא רק קם וצעד לעבר המרפסת. התעלמתי ממנו וסגרתי את האלבום.
"…חושב יפה מאוד. בואו נלך לשם שוב," אחיה ואמא שלי עמדו מעל הכביסה החצי מקופלת והתבוננו בדבר כלשהו שאחיה החזיק. "אני לא יודעת אם זה עדיין נשאר ככה," אמא שלי ענתה.
"בטח שזה נשאר ככה, זו שמורת טבע. אני אדבר עם אבא אולי מח-"
"אחיה!" התפרצתי לדבריו וחטפתי את התמונה מידיו. בתמונה אני יושבת בחסות מוצב ישן, שיער פרוע וחיים בעיניים. אמא התרתה אותי במבט שלה, שלא אתחיל עם הדרמות שלי. אחיה צחק. "אחותי, כולנו היינו שם, אין לך מה להסתיר או להשכיח," הוא הצביע על התמונה. "נלך לשם מחר. תראי שזה לא מקום נורא כל כך שאת צריכה להסתיר." הוא נכנס חזרה לבית בצעד קל.
"את מסתירה תמונות?" אמא שאלה אותי בשובבות. "אין לך שום תמונה מכוערת, אני אומרת לך." היא פרעה את שערי בחיבה כאילו אני עדיין בת שש ונכנסה לבית, ערימת בגדים מקופלים בידיה המנוסות. קשה להסביר להם שזה לא המקום ושזה לא המראה, זה הזיכרון שעושה לי רע. הזיכרון של הרגע הזה, התחושה ההיא שחשבתי שאיבדתי לפני זמן רב כל כך.
"תיכנסי הביתה, מתקרר," אמא שידלה אותי. 'איבדת את התחושה הזו,' שכנעתי את עצמי. את כבר לא שם יותר. התגברת, צמחת. מי זוכר את מה שהיה בכלל? עכשיו הכול טוב, עכשיו נעים. הבטתי באחיה שחיבק את אמא שלי. גבוה ממנה בראש וחצי. מה שהיה לא ישוב. את לא אותה ילדה תמימה בתמונות. את אחרת.
"כנסי, יש לך תמונה אבודה שאת צריכה למצוא לה מקום," אחיה קרא מהמטבח ופתח את דלת המקרר.
את יודעת. מבינה ושואפת. את תתפסי את הכדור המטורלל הזה ותקלעי אותו עד שיגמרו החיים. סל ועוד סל ועוד אחד- והנה צברת כבר מספיק זיכרונות מאושרים, מספיק חלומות מוגשמים. תמונות נועדו כדי לזכור. לדעת מאיפה באת ולמה את הולכת. לא כדי להשכיח או לבלבל.
נכנסתי והנחתי את התמונה האבודה גלויה על השולחן. שכולם יוכלו לראות את הילדה שפעם הייתי. שיתגעגעו אליה, אפילו. היו בה כמה דברים טובים. עכשיו למצוא לתמונה את המקום הנכון זה אומר להוציא את התמונות ולסדר אותן שוב מחדש. אבל הפעם אני אסתכל לדמוית בעיניים. ניגשתי אל אחיה ודחפתי אותו ליד המקרר. "תמונה אבודה בריבוע," הוצאתי מגנום מהמקפיא. "עזוב, קודם תביא משהו לאכול."