“תלמידה מסתורית”

-אני לא האמנתי עד שלא ראיתי בעיני, לא חשדתי בכלום עד שזה לא קרה…

בכ"ה בכסלו תשע"ח זה קרה,
כולם התאספו לרגל
חגיגת נר ראשון של חנוכה,
הרב הקדוש עמד סמוך אל החנוכייה
שמחכה בקוצר רוח להעמיד עליה
את הנר הראשון.
מסביב עמדו ראשי ישיבות,
אברכים, רבנים מכל המגזרים,
אנשי צוות, מורות בתי הספר,
תלמידות ואורחות.
כולם המתינו בסבלנות
להדלקת המנורה.
לפתע נשמעו דפיקות דלת חזקות,
הקהל שהבחין בדלת חשב לעצמו,
כולם פה מי עוד יכול לדפוק?!
הדלת נפתחה באגרסיביות רבה,
בדלת עמדו שני אנשים
או יותר נכון מחבלים, כלי נשק היו בידם.
היסטריה גדולה תקפה את הקהל
שבין רגע הפך הוא לבני ערובה.
בכיות, צעקות, היסטריה רבה הייתה!
המחבלים כיוונו לכל עבר אפשרי
את כלי נשקם כדי להשתיק את הקהל,
בכיות וקולות היסטריות נמשכו, אך בשקט, בדממה שאיש לא ישמע…
הרב הקדוש לא התבלבל
והאמין באמונה שלמה
שאכן הם ינצלו במהרה.
ניסה להרגיע הוא את כל הקהל
שהיה בפחד רב.
האמונה החזקה שהייתה לרב
חיממה את אחד מהמחבלים ממש
הוא כיוון אקדח לראשו של הרב ואמר:
"אם אתה כל כך מאמין,
תאמר לאביך שבשמים
'אוי למה לא הצלת אותי'?!"
אך פתאום היא זעקה בקול גדול
"תוריד את הנשק עכשיו"
זו הייתה תלמידה, פשוטה,
שקטה, לא מיוחדת…
המחבל צחק לרגע ואמר בזילזול
"מי את בכלל שתעזי לדבר?
את יודעת, אנשים כמוך מתים די מהר"
אך התלמידה לא התבלבלה לרגע
ונשארה עם מבט חודר.
"אני מבין" המחבל החל להתעצבן,
"את משחקת עם החיים שלך,
אין שום בעיה"
המחבל כיוון את האקדח אל אותה תלמידה
"מזל טוב, את זכית להיות ראשונה.
מילים אחרונות?"
הוא מביט בה במבט מרושע
אך היא, היא נשארת בשלה.
שני כדורים נורו לראשה של התלמידה
היסטריה רבה התעוררה באולם.
"איך זה יכול להיות? אני לא מבין!
"מה את..? המחבל מתנשף,
כולו מבולבל לא מצליח להתאושש…
"זה לא יכול להיות…זה לא אנושי!"
הכדורים נעצרו באוויר.
כל הקהל שהיה מסביב
נכנס לפאניקה רבה
היה פחד אולי משום שזה מוזר
אך הייתה גם הרגשה של הקלה.
ואז בשניות זה קרה,
כלי הנשק התעופפו לתקרה,
התלמידה פתחה את עיניה
שהפכו צבע לבן.
רוח חזקה לפתע נשבה
והפילה את המחבלים לריצפה.
גל הגנה הקיף את כל הקהל
התלמידה, הרימה את אחד הנשקים
הטעינה במהירות, כיוונה לראשם ואמרה:
"מילים אחרונות?"
המחבלים שהסתכלו עליה בתדהמה,
נתקפים בפחד עצום ומאבדים הכרה.
"חסכתם לי שני כדורים ו20 שנות מאסר"
התלמידה מביטה על הדלת
ונעלמת בשנייה.
אנשי הצוות וכל השוטרים,
שהגיעו למקום לאחר שעות של קריאות
הובילו את המחבלים לניידת
במטרה לכלוא.
"מה קרה? אנחנו רוצים להבין"
אומרים השוטרים,
אבל משום מה הם לא זוכרים…
רק אני, זאת מהצד, שראיתי איך פעלת, זוכרת את אשר קרה…
אז למה לא כולם זוכרים את הדקות האלה?
נאבד להם הזיכרון או משהו מסוג הדברים האלה?
שואלים את כולם מה קרה אבל הם מכחישים כיאלו לא קרה דבר.
אך זה לא נראה שהם משקרים,
זה נראה שהם דוברים אמת
ולא ראו דבר כפי טענותיהם.
ואני? אני שראיתי הכל
כמעט והאמנתי להם,
וחשבתי לרגע שזה היה חלום,
או סתם דימיון ארוך.
אז אם הם באמת לא זוכרים
למה רק אני כן?
אם באמת הצלת אותנו,
למה גם גרמת לכך שייעלם זאת מזיכרוננו?
מעניין אם יבוא יום והזיכרון של כולם יחזור ואיתו גם התשובה לשאלה שלי:
"מי את תלמידה מסתורית?
שכולם שכחו מה עשית…?