שרשרת עדינה עם תליון כחלחל

זה היה יום קיץ שרבי וקרני השמש היוקדת הלמו על קודקודי.
בקצה הרחוב השומם בתחנה שברוב ימי השנה הייתה ריקה מנפש חיה ישבה לה אישה.
היא לא הייתה רזה ולא הייתה שמנה, היו לה עיניים גדולות ירוקות ופנים עדינות ומקומטות.
היא כבר לא הייתה צעירה ושיבתה נשקפה דרך קמטיה, גופה השפוף ושיערה הלבן.
הצלילות שבמבט שלה הזכירה לי דבר מה שכבר ראיתי בעבר, אך לא הצלחתי לשים את האצבע על פיסת הזכרון הזו.
החום היה בלתי נסבל ועגלי זיעה נקווה מסביב לפניי, אך האישה על ידי נראתה כאילו ואינה מרגישה בו.
איני יודעת מדוע, אך כלכך רציתי לפתוח בשיח איתה, כלכך רציתי אך לא ידעתי כיצד.
נו כבר, חשבתי לעצמי, מתי הוא כבר יגיע..
וכמו בדרך קסם לפתע נשמע קירקוש המנוע מקצה הרחוב.
התרוממתי מספסל התחנה והוצאתי מהכיס את כרטיס האוטובוס.
כשפתח בפניי הנהג את דלת האוטובוס ומשב הרוח הממוזג מבפנים צינן את פניי, העזתי סוףסוף לפצות את פי ואך, על מנת לשאול אותה ״את עולה?״ האישה המבוגרת הינהנה לי לשלילה וחייכה אלי חיוך שחשף שתי שורות שיניים לבנות.
מעט התאכזבתי, חשבתי שאולי אצליח לפתוח בשיח איתה בתוך האוטובוס.
דלתות האוטובוס נסגרו ואני לא הצלחת להסיר את עיני מאותה אישה בתחנה, רק עכשיו שמתי לב לשרשרת שעל צווארה, היא הייתה עדינה ועליה תליון בינוני של אבן חן כחלחלה ויפה עד מאוד.
כבר ראיתי את השרשרת הזו בעבר, אך איפה.
האוטובוס ביצע פניה ומאותו הרגע לא ראיתי אותה.
ימים עברו, חודשים עברו, האישה הקטנה והמקומטת עם השרשרת הכחולה לא יצאה מראשי.
כעסתי עליה, למה היא לא משחררת אותי, למה לא פצחה את פייה אפילו לשנייה, היא לפתע נראתה לי אפילו ובקושי אנושית.
הרגשתי משוגעת, מה קורה איתי, למה שאהיה אובססיבית על אישה שגילה גדול ממני לפחות בחמישים שנות חיים וראיתי אותה לכמה דקות בודדות שבהן אפילו לא שמעתי את קולה.
בכל בוקר הלכתי באותה השעה לתחנה, הרצון הזה, לפגוש בה שוב לא שיחרר אותי ואף לא לדקה.
מחר בבוקר! כן ! מחר, בדיוק באותה השעה, אלך לתחנת האוטובוס, אם אפגוש באישה, אפטר מתחושותיי, אם לא, אשחרר ממנה.
אני חייבת !
וכמו שהחלטתי, בבוקר המחורת הקצתי משנתי בדיוק כמו בבוקר ההוא ובכל בוקר אחר מאז, ויצאתי לכוון התחנה.
למה בכלל שתהיה שם תהיתי לעצמי, הרי נסעתי מאז בתחנה תריסר פעמים ולא ראיתי אותה.
כשהגעתי לתחנה הלם ההפתעה הכה בי, כשלמולי ממש ישבה האישה עם השרשרת העדינה והתליון הכחכל.
מה עכשיו? מה עכשיו?! מה חשבתי לעצמי?! שאגיע לתחנה, ומה אז ?!
דיי ! מספיק ! תתאפסי על עצמך ! פשוט תגיד משהו !
מה הבעיה להגיד משהו ?!
אוקיי, שלוש ארבע ו..
״קר היום מה?״ אמרתי לאישה, היה זה חודש ינואר וחם כבר לא היה.
האישה הביטה בי חייכה והינהנה, בדיוק כמו בפעם הקודמת.
אולי היא פשוט לא רוצה לדבר איתי.
התעצבתי מעט.
אולי מוטב שאשוב לביתי, חשבתי לעצמי.
ובדיוק כשהתכוונתי לקום ולהתקדם לכוון הבית, היא פתחה את פיה ודיברה.
״אני זוכרת אותך״ היא אמרה בחיוך.
היא זוכרת אותי ?
״לא חשבתי שתזכרי״ אמרתי מחייכת.
״אך זכרתי״ היא ענתה.
המבט שלה היה מוזר, לא צלול ועוטף כמו באותו היום.
אך התחושה הזו, התחושה שאני מכירה אותה, היא לא עזבה, היא רק התחזקה וזה הרגיש כלכך מוזר.
״רציתי להגיד לך משהו״ היא אמרה.
הקרביים שלי התערבלו והתפוצצו.
גשם החל לרדת וריח עדין של ורדים עמד באוויר, זה דיי מוזר חשבתי לעצמי, מכיוון שפריחת הורדים הסתיימה עם הקיץ כבר לפניי ארבעה חודשים.
״רציתי להגיד לך שאת צריכה לעזוב את העבר שלך ולהתקדם הלאה״ היא אמרה ואני נחנקתי.
איך היא יודעת?! אני עברתי ארץ, אני לא סיפרתי מעולם לאף אחד!
רגע ! תרגעי ! אולי אין היא מתכוונת לזה וסתם את מלחיצה את עצמך.
״מה ?״ שאלתי בתמימות, כאילו שאין שום שמץ של מושג בראשי לכוונתה.
״אין את מזהה אותי״ היא שאלה
״אני מתקשה״ אמרתי מרכינה את ראשי מקווה שאין אני מאכזבת אותה.
מדוע אכפת לי כלכך אם אאכזב אותה ?
״אני גאה בך, אני תמיד אהיה ילדה שלי, תחיי את החיים שלך, תפרחי תצמחי תגדלי, העבר בעבר הוא ואין הוא בשליטתך, אך איך לחיות את ההווה והעתיד, זוהי כבר בחירתך שלך יקירתי״.
לכל הרוחות ! מה קורה פה ?! איש מעולם לא קרא את המכתב הזה !
כבר שנים שלא בכיתי, מאז שזה קרה, למדתי איך לאגור את האוקינוס הקטן שלי בפנים, לבנות חומות מסביב לרגש.
אך לא הצלחתי, היא זלגה והתגלשה מטה על פני.
גל של חום הציף אותי אף שבחוץ המעלות מתקרבות אל האפס.
כבר 17 שנים שאני לבד, עברתי מבית אומנה אחד לבית אומנה אחר.
אבי שהיה אלכוהוליסט ומכור לסמים הכה את אימי, הוא היה אלים וסבל מהתפרצויות עצבים.
הייתה היא האם הטובה ביותר בעולם כולו.
אך ביום חורפי אחד, כשהגשם דפק על חלונות הבית בעצבנות, הוא הבין כמה שהוא אוהב אותה, הבין את כל שעשה לה וכאב על כל כאביה.
הוא התקשה לנשוא את המחשבה שכל כאביה נגרמו לה בגגלו.
הוא הבין שהמצב הנוכחי מוכרח לחדול מקיום, אך לא היה מסוגל הוא לנשוא את המחשבה של חיים בלעדיה.
הייתה היא טיפת השפיות בכל שגעונו.
הוא היה אגואיסט והשפעת האלכוהול לא הועילה.
וברגע פזיז, כשכבד איבד הוא כל טיפת אנושיות, שלח אותה הרחק מהעולם שלו, למקום טוב יותר.
ומיד לאחר שהבין את שעשה, חזר על פעולותיו, הפעם על עצמו.
מותיר אותי, ילדה בת שלוש, לבד, יתומה.
לעולם, לעולם לעולם לא אסלח לו.
כל שנותר לי מהוריו היה מכתב שכתבה לי אימי, חכמה היא הייתה, ידעה שאני אופרד ממנה בשלב זה או אחר.
מכשזלגה הראשונה, לא הצלחתי לעצור בעדן, הן זלגו אחת אחריי השנייה.
״אמא״ יבבתי.
זה הכה בי, השרשרת, העיניים, אמא !
״אמא אני לבד, רע לי, מעולם לא הייתה לי משפחה, מעולם לא אומצתי, הועברתי מבית אומנה אחד לאחר במשך 15 שנים ערורות.
ברוב בתי באומנה הכו אותי, תמיד הייתי לבד, אף אחד לא רצה להיות חבר שלי.
אני כבר בת 20 ואין לי אף חבר או חברה, אני לא עובדת, השארתם לי כלכך הרבה שאין לי צורך בעבודה. אין אני מתקבלת בושם מקום, אני שונה מהם.״
״את לא לבד, אף פעם לא היית ואף פעם לא תיהי, תמיד אלווה אותך, תלמדי לעמוד איתנה למול כל, אני מבטיחה הכל יסתדר בסופו של דבר״ היא אמרה.
״זמני הולך ותם, אך תראי, אני פה, עמוק בלב שלך, תמיד״
היא הסתכלה עלי עם העיניים העמוקות שלה, הרגשתי מוגנת, לראשונה בחיי הרגשתי מוגנת.
מאחורי נשמעו צעדים, פחדתי להסיר את העיניים ממנה.
עד שמצאתי אותה.
״סליחה?״
זרוע הונחה על כתפי על מנת למשוך את תשומת ליבי.
״את בסדר?״ שאל הבחור שעמד מאחורי.
הוא היה גבוהה וחטוב ופניו נראו כאילו שורטטו בדיוק על ידי אומן.
״אתה לא רואה שאנחנו בשיחה?!״ עניתי לו בגסות רוח.
״אין כאן אף אחד..״ הוא אמר ברכות מתנצלת.
״את חשה טוב ? אולי התייבשת, בחורף לא שמים לב שלא שותים״
סובבתי את ראשי, הספסל היה ריק, ריח הורדים נגוז והרוח נשבה בחוזקה.
״אולי באמת התייבשתי״ עניתי בטון מתנצל.
״אני רגיל שהרחוב הזה שומם, נחמד לראות שמישהו עובר בו מידי פעם״ הוא אמר.
הינהתי לו מחייכת.
מה קורה איתי ?! אני הוזה..
״אולי מוטב שאלווה אותך לביתך, את חיוורת כסיד״
״אשמח״ עניתי ברכות ונעזרתי מסוחררת בו על מנת להתרומם מספסל התחנה.
לאחר שנפרדנו ונכנסתי לביתי, פתחתי את תיק היד שלי בחיפוש אחר קופסת משכך הכאבים.
משהו נתפס בידי, שלפתי אותו החוצה ונחרדתי למראה השרשרת העדינה עם התליון הכחלחל.
משב קריר ועוטף חדר בפתאומיות דרך החלון והבהיל אותי כהוגן.
לכל הרוחות מה קורה פה ?!
אולי באמת מוטב שאנוח לי בבית כרגע.
מחר בבוקר אסע כהרגלי לתחנה.
למחורת הבוקר התאכזבתי למצוא תחנה ריקה מאדם.
כלכך רציתי לפגוש אותה שוב, לספר לה שמישהו היה נחמד אלי.
לפתע נשמעו צעדים.
הסתובבתי מהר בציפייה.
אני מודה, התאכזבתי למראהו.
״אז אני מניח שהרחוב לא שומם עוד״
״כנראה שלא״ חייכת עונה לו.
ידעתי שאין לי שום סיכוי איתו, לא פיתחתי ציפיות, נמאס לי להתאכזב.
״אני כלכך שמח לראות אותך, פחדתי שלא אפגוש בך עוד״.
מה ? הוא בסדר ?
״הייתי רוצה להכיר״ הוא הוסיף.
השוק הכה בי, חייכתי אליו.
״לא הצגתי את עצמי אתמול״ הוא אמר בקולו העמוק.
הוא הושיט לי את ידו והוסיף ״נעים מאוד אני..