שני

"אולי כדאי שתתחילי מההתחלה" הוא השעין רגל אחת על הברך השניה ונעץ בי מבט חודר , מכשיר ההקלטה הבהב אלי מהשולחן וגרם לי לתהות בפעם המיליון למה החלטתי לעשות את זה. "אני לא יודעת איפה ההתחלה" הודתי אחרי שהוא הבהיר שלא ימשיך לדבר עד שיקבל תגובה כלשהי . "אז בואי נתחיל מהסוף. איך את מרגישה?" מבטו החודר הכביד עלי. הנמכתי את המבט לאצבעותי ושקלתי בכנות את השאלה שלו. "רדופה". "למה?" החזרתי לו מבט מופתע "אתה יודע מי אני ? " הוא חייך. "אס, אני פה כדי לגלות מי את. להבין מי את. להבין למה בחורה בעמדת כוח כמוך תבחר להיקרא באות ולא בשם. למה העדפת לבחור במקום שני , כשהמקום הראשון הוצע לך והכי חשוב למה הגעת לפה -" הוא הצביע על השלט 'ייעוץ' וחיוכו התפוגג "- ולא לימין שלך, או לאחד הקפטנים האחרים ". נשענתי אחורה שוקעת בספה הרכה "אני יכולה לענות על כל השאלות האלה". הוא חייך שוב "אז אולי זאת ההתחלה" . התחלה זה מושג מופשט מדי בשבילי. "בחרתי באס כשם החדש שלי ביום שהגעתי לפה בפעם הראשונה" מבטי חזר לידיים שלי , היום ההוא נראה כל כך קרוב , קשה להאמין שעברו יותר משלוש עשרה שנים מאז. "הרבה לפני שהייתי בעמדת כוח כלשהי. הייתי סתם חיילת חדשה.. מספר 1664.. ליאו היה החונך שלי. הוא זה שמצא אותי והוא ביקש לחנוך אותי במיוחד. לא רציתי לבוא לפה. פחדתי לעזוב את הבית. פחדתי לאבד את כל מה שהאמנתי שהיה לי. הוא הבטיח לי שאני לא מסכנת כלום. לכן הוא נתן לי לבחור שם , מעין פוליסת ביטוח, בסגנון של 'במקרה הכי גרוע תחזרי הביתה, הם לעולם לא ימצאו אותך , הם לא יודעים את השם שלך אפילו'. כמובן שזה לא היה חוקי וזאת היתה פרוצדורה מטורפת .. להחרים את כל המידע עלי .. אפילו את הנורמטיבי ביותר" החיוך הנוסטלגי התפשט על פני בלי שאוכל לעצור אותו , אלוהים לא רציתי לנסות בכלל , החיוך הנוסטלגי הוא העתק חיוור של החיוך האמיתי אבל אפילו הוא יותר טוב מכלום.