שני כיוונים

הרצתי בראשי שמות תואר שיצליחו לתאר את האנשים שעמדו סביבי . 'זועפים' צלצל כמעט נכון או אולי 'נזעמים' . חלקם נראו מבועתים כמו שהרגשתי. החלטתי להתעלם מהם, ראשי פעם בכאב ועדיין ניסיתי להבין איפה אני . עמדנו בחדר גדול ולבן עם חלונות גבוהים שלא יכולנו לראות דרכם דבר חוץ משמיים מעורפלים. ניסיתי להיזכר מה התאריך , כבר חורף? רגע.. כבר? ניסיתי להיזכר . בכל דבר. כלום. ניסיתי שוב . ידעתי מה הוא חורף . אבל כל מה שרץ לי בראש היו מילים , לא תמונות . סופות , גשם, קור, ברד , שלג , הצפות , עננים, אנשי שלג, קרב כדורי שלג, מעילים. ניסיתי לדמיין מעיל אבל המוח שלי לא נידב שום תמונה. זה בגד. חזרתי לבחון את האנשים סביבי מתרכזת בבגדיהם הפעם, להפתעתי כולם לבשו אותו דבר , חולצות קצרות בצבע כהה שהמוח שלי סיווג כ'שחור' ומכנסיים ארוכים באותו צבע. התמקדתי במישהו שעמד ממש מולי וניסיתי לדלות מידע נוסף ממוחי . בחנתי אותו מלמטה למעלה ,כל פעם שעיניי התעכבו על משהו מסוים סיפק לי מוחי שם 'כיסים' , 'חגורה' , 'שיער' , 'בחורה' תייג מוחי כשסיימתי את הבחינה המדוקדקת שלי . הופתעתי שפספסתי את זה קודם, אין ספק שמדובר בבחורה, שערה השחור היה אסוף בעיגול הדוק על עורפה ועיניה הבהירות (המוח שלי סיווג אותן כירוקות) הצטמצמו באותה הבעה כעוסה שהשתקפה מפניהם של כולם. לקח לי זמן להבין שעיניה נעוצות בי. הופתעתי שפספסתי גם את זה. העפתי מבט נוסף סביב והבנתי שהעיניים של *כולם* נעוצות בי. או לפחות בכיוון שלי , הבטתי אחורה מקווה לראות את המקור לזעם שלהם אך מאחורי היה רק קיר לבן נוסף. עיניי נדדו למטה ונתקלו בצבע חדש , קפאתי. 'לבן' נידב המוח שלי. יכולתי להרגיש את עיניי מתרחבות , המילה 'הלם' חלפה בירכתי תודעתי . ניסיתי להרכיב שאלה בראשי אך מוחי התמרד ואנחה חלושה נפלטה מפי כשוויתרתי על המאבק ונסחפתי בגל חד של כאב . משהו לא מסתדר , כמובן. אולי משהו פגום בו , במוח שלי , ולכן הוא עובד כל כך לאט ומסרב לבצע פעולות פשוטות .רעש פתאומי הקפיץ אותי ואת כל האחרים , פנינו לעברו מופתעים לראות דלת נפתחת באחד הצדדים של החדר 'ימין' השלים מוחי את המידע החסר , כמובן , עכשיו הוא מחליט לעבוד. מאחורי הדלת עמדה אישה (שמחתי שאני עדיין מצליחה להבדיל בין גברים לנשים ) בלבוש לבן , אך הוא היה שונה מאוד מבגדיי. בעוד שאני לבשתי מכנס וחולצה לבנים פשוטים וחסרי ייחוד בגדיה היו מורכבים מדוגמאות מסובכות ובחלקים מסוימים כמעט שקופים מוחי הלביש עליו את המילה 'תחרה' , מסיבה לא ברורה גרמה לי התחרה להתחמם 'הסמקה' הגדירה התודעה החמקמקה. או אולי היה זה גורם אחר . מוחי לא הציע הסבר לתגובתי בניגוד להלם מקודם . המחשבה על ההלם החזירה אותי לניסיון הנואש לנסח שאלה. האישה דיברה לפני שהשתלטתי על עצמי . למוחי לקח זמן לעבד את המילים "ברוכים הבאים " פתחה האישה הלבנה ופרשה את ידיה לצדדים מחווה לעברנו, אחד האנשים השחורים קטע אותה לפני שהיא הספיקה להמשיך "לאן?" שאל. לפחות הוא מצליח לנסח שאלה , ולבטא אותה 'להגות' השלימה התודעה את החסר – מהר יותר מהפעמים הקודמות . הרגשתי טוב יותר 'התעודדתי' השלימה שנית , אם הוא הצליח אין סיבה שלא אצליח גם אני . חייכתי והרמתי את עיניי חזרה את האישה בדיוק כשענתה "הביתה" המילה צלצלה אחרת מיתר המילים שנאמרו. צליל מוזר. חיוך מסנוור התפרש על פניה. אבל גם בו היה משהו משונה. מבטה נדד אלי 'אדום' סיווג מוחי לבסוף . הלם והפתעה עברו בגופי. עיניה היו אדומות בהירות . עיניי ירדו לחיוכה 'כחול' , מוחי התבהר לשנייה – האם שיניים כחולות זה נורמלי? חלפה השאלה במוחי , זיק ההתלהבות שהופיע בעקבות זה שהצלחתי לנסח שאלה אבד בחוסר ההכרה יחד עם יתר המחשבות שלי כשהמוח שלי הגיע לשיא היכולת שלו וקרס – יחד עם יתר הגוף כמובן. שאלה אחרונה חלפה מול עיניי לפני שנשאבתי לאפלה – לבית של מי ?