שמש נצחית בראש צלול

1
קרן שמש מאוחרת ירדה דרך החלון על מיכה השוכב על המיטה, בוהה בתקרה. הוא לא הרגיש טוב. מחלה מחלחלת בגוף הזה שלו. כשיבוא מלאך מרקיע הוא יגיד לו שהוא רוצה שהכל יהיה בסדר. שירים ברדיו כמו קוראים לו לחזור הביתה. עברת דרך ארוכה, מיכה. הם אומרים. איפה אתה עכשיו?

איש אחד בעל קארמה גרועה אמר לו: "המוח שלך ממוטט לגמרי." ואז, באותם ימים בהם היה קוף, הוא לא ידע מה זה "ממוטט", ולא שאל. אבל הוא ידע מה זה מוח. ובאותם ימים מוחו לא היה חבר טוב. "ממוטט" נשמע למיכה אז כמשהו רע. גם האיש, שאם לא יתקן את הקארמה שלו ייפול בנקמת העולם, נראה לו רע. היה לו חיוך עקום, שיניים מוכתמות בניקוטין, וכמובן הסיבה הייתה בין שפתיו. – אתה לא אחי – חשב אז מיכה, והאיש רק חייך. מיכה חיכה לאור הירוק, מעונה ובעל כל הסיבות לעזוב. ואז הם עברו את הכביש חרישיים כזוג חתולים לפני מכוניות הדוברמן המגרגרות חרש את כרסן בדלק משובח. איש הניקוטין מיהר והתרחק ומיכה ספג סיכות בעיניים מנערה שעברה מולו. – מבפ'נוכו גם אני בנאדם – חשב מיכה.

בפתח הקניון חיפשו על גופו מקלות דינמיט, ולא מצאו. שם הרבה בני אדם הולכים ובאים וזה היה כמו אש על הפנים. עוד לבנה בחומה שהולכת וגובהת, ולעתים הוא עדיין שוכח, גם עכשיו בקרן שמש מאוחרת, ש-יש חיים מעבר לחומה. ואז, הוא נזכר, הסתובבו להן הרבה בנות יפות. אז הוא אהב בנות יפות. הוא נקלע אז מחנות לחנות, וכולם חשבו שהנה עוד רגע הוא יגנוב. לכן הוא רצה להשתלט על מערכת הכריזה בקניון ולשאוג במלוא קולו הקופיפי: "למדנו שבעשרת הדיברות שקיבל משה כתוב שאסור לגנוב, אז אני לא גונב." ובאותה הזדמנות אולי מוסיף בקול מהוסס, כדי לצאת ידי חובה, שעישון הורג. אבל, הוא ידע, איש לא יתייחס. וסביבו עולה העשן האפור מ-פיות הדרקונים הגוססים ("מי שמעשן מת צעיר", אמרה לו מלי פעם). מרוחות על הכתלים היו כרזות של סרטים ("בואו אנשים משועממים ותראו יריות, אנשים גיבורים, וחתיכות בערימות"). אם היו מצרים עוד קצת את טווח עיניו, הוא היה חושב רק על מה שהוא יכול לראות. כל מחשבה מעבר לכך הייתה עלולה להכאיב לו כאילו שתלו לום במוחו. לכן הוא לא הבין את עלילת הסרט באותם ימים. בדרך כלל, בחשכת הקולנוע, הייתה זו מלי שלחשה על אוזנו את הסיבה לכך שהגיבורה פתאום בורחת מהחבר שלה, או למה האיש נבהל. ואז, מבין זוג שפתיים שלא נראו עלה "ששש…" תקיף.

"כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל. קוראים לה פוסיאל", מלחשים להם הג'ינג'יות דרך רדיו, ומיכה מזיז את פניו במיטתו כדי שקרן השמש תחדור ישר לעיניו. הוא רוצה את קרן השמש שתישבר בעיניו ותתרסק לתוך מוחו, תציף את כל התאים באור עז ופניו יוצפו בדמעות אושר. אבל זו קרן שמש רפה, והיא רק מלטפת.

2
גם כשיש חושך ורוח, מיכה בוהה בתקרה. הוא מתפלל למלאכים ולכן המלאכים מתפללים בשבילו. אין ציפור אהבה שלוחשת באוזנו, אין אש בוערת בתוך לבו, אין דרך סלולה על פני חייו ואין גשם של אור בתוך נפשו. בחלונו אין דבר שיזעזע את עולמו. העכביש שמעך הבטיח לו שגם זמנו יבוא. מיכה, לאן אתה הולך בחלומותיך? כשאתה מוזר פנים יוצאות מתוך הגשם ואיש לא זוכר את שמך, שרו הדלתות. כשהוא היה קוף חבר הביט בו מתוך מסוק ואמר שכל העולם נע ללא הרף, "רק אתה נראה לי קפוא כמו בלוק קרח." אני מצטער", אמר הקופיף. "אני מצטער בשבילך", אמר החבר ונסק לתוך העננים.

גם קופיפים רעבים לפעמים, אפילו סופרמאנקי. מיכה שאל אז את מוחו איפה מוכרים פלאפל. ומוחו, למרות שלא היה ממנו הרבה, כיוון אותו בתוך הקניון פה ימינה, פה שמאלה, פה ישר, רק תיזהר לא להיכנס בבני אדם. הם לא אוהבים את זה. כשהוא הגיע אל המוכר הוא הצדיע, הוא היה חייב. הוא לא ציפה לזה, אבל גם המוכר הצדיע ואמר: "לא אנטוש אותך סופר-מיכה-מאנקי. מה אתה רוצה בתוך הקיבה?"
"יש לך משהו חוץ מפלאפל?"
"לא. אז מה אתה רוצה? תחשוב מהר. ירושלים עולה בלהבות בפעם הראשונה… ירושלים עולה בלהבות בפעם השנייה… בבקשה, אל תיתן לזה לקרות בפעם השלישית!"
"תן לי פלאפל", אמר מיכה בשקט.
"כבר הרבה פעמים חשבתי לנטוש את דוכן הפלאפל שעושה לי כל-כך טוב", אמר המוכר בעודו מכין למיכה מנה, "עדיף להישאר. דרך אגב, יש כסף?"
מיכה הוציא מכיסו נייר של עשרים ונתן לו. "איזה חרא", אמר המוכר ושם את הכסף בקופה, "הבטחתי לעצמי לאכול רק פלאפל שהלקוחות מוותרים עליו."
"מצטער", אמר מיכה ולקח את הפלאפל, "אין עודף?"
"אין. ת'חפף."
"אבל אני רוצה בפנים גם מלפפונים חמוצים וטחינה!"
"אז תיקח. זו הגשה עצמית. רק תעשה לי טובה ואל תשפוך."
ובאמת, מיכה ראה, היו שם קערות גדולות עם כרוב כבוש, חמוצים, טחינה, חריף וצנון. הוא שם מה שרצה וישב בצד לאכול. זה היה טעים מאוד, נזכר מיכה באין זמן שלו מול התקרה. הוא לא רצה אז להאכיל גם את הבגדים, ולכן האכיל את השולחן. הוא ניגב אז את פי השולחן ושם במאפרה. במערכת הכריזה, שם רצה לשאוג: "בעשרת הדיברות שקיבל משה כתוב שאסור לגנוב, אז אני לא גונב", דיברה בחורה עם קול מתוק מדי שאמרה: "רוצים להיות עשירים? רוצו למלא לוטו!" אף אחד לא רץ. כשגמר את הפלאפל רצה קולה. המוכר היה עסוק ואמר: "עוד רגע. עוד רגע." כל הזמן. בסוף הוא נתן למיכה קולה בקופסא מפח, ומיכה ביקש ממנו לפתוח אותה. "ואז פניתי ללכת…" ממלמל מיכה. המוכר צעק: "תחזור לפה, מפגר." ועוד רגע מיכה היה קורס על רגליו מתוך אימה. "מה?" שאל מיכה. "שמע…" אמר המוכר, "יש מנהג כזה… שמעתי… לשלם." מישהו בן זונה ששם טחינה חייך. "שכחתי…" מלמל מיכה ונתן כסף. הפעם המוכר נתן לו עודף (רק בגלל שהפעם היו עדים). ומיכה, כמו מטומטם, מלמל "תודה", רק בגלל שהוא כל-כך רצה שהכל עכשיו יהיה בסדר. "טיפוסים, טיפוסים," מלמל המוכר למישהו. ומיכה תהה למה צריך לטפס עכשיו.

הוא שתה את הקולה בשולחן. סביבו הרבה אנשים מעשנים ושותים, וביניהם בחורה מאוד יפה שהייתה עם חבר שלה. היא עישנה, מקשיבה, מחייכת, אומרת פה ושם כמה מילים, מביטה במיכה… הוא הרכין את ראשו במהירות. כשהוא הסתכל בה שוב בזהירות היא כבר לא הסתכלה עליו. – ואני חשבתי שהיא יותר יפה ממלי – נזכר מיכה – אבל אז אהבתי את מלי יותר. – הוא לא קם עד שהם קמו בעודם מכבים את הסיגריות במאפרה. עיניה חלפו עליו לפני שהיא התפוגגה.

גמד ויקינגי עבר ואסף את הציוד של האשה היפה והחבר שלה בפרצוף חמוץ. רוב האנשים לא שמחים, חשב מיכה. במקום הגמד הוא היה שמח כי הוא בן-אדם. פעם, כשמלי הייתה שפוכה מגראס, אמרה: "אנשים, מיכה, לא מעריכים משהו עד שהם מאבדים אותו." ורק עכשיו, מול התקרה, חושב מיכה שהיא התכוונה לשכל.

3
מיכה עומד ומביט בגשם האטלנטי. כשהוא עמד אז בגשם, מרים פניו אל השמיים ועוצם את העיניים, מלי לא הבינה את זה. היא הסתכלה עליו רגע ואז היא הייתה שלו. היא נתנה לו את לבה ועמדה איתו תחת שאריות הים, כמו שני דחלילים שלא יכולים לברוח מפני זעם השמיים. "זה היה אלים", הוא אמר לה. "זה לא יהיה אלים יותר", היא ענתה לו. "אחרי הצבא הייתי מטורף. את לא החזקת מעמד עד הסוף", הוא אמר. ואז, כתשובה, היא הפשילה את מכנסיה והשתינה בגשם. "הסיפור שלנו הוא כמו השתן שלי בתוך מי הגשמים", היא אמרה כשסיימה, "הכל נעלם לבסוף בתוך ההיסטוריה."

קח קופיף ושים אותו בגשם בתוך ים, ותוכל לצפות בהנאה כיצד הוא משתגע. קח קופיף ותן לו להסתובב בקניון. הוא רואה הרבה אנשים שקונים סיגריות וממתקים ולא שוכחים לשלם עבורם. הוא שומע מישהו שמבקש ממנו לעשות מנוי למעריב וחושב שאת תפילת המעריב הוא יכול להתפלל לבד. בחנות בגדים מסתכלים עליו בתמיהה כי קופים לא מתלבשים. בחנות ספרים צוחקים עליו כי קופים לא קוראים. איש לא שואל אותו שאלות כי אין לו תשובה לדבר. ומכל זה מתחיל להסתחרר הראש לסופרמאנקי והוא רוצה חזרה לגן-החיות. הוא לא מבין למה השומר לא בודק אותו ביציאה. אולי יש עליו מקלות דינמיט? ובמעבר חצייה שתי בנות מדברות בקול על חזיות, ואחת מושכת בחולצה של השנייה ואומרת לה: "יש פה מישהו." והשנייה אומרת, "זה אפילו לא מישהו, זה קוף." והן עוברות באור אדום ואף שוטר לא מתהווה מהאוויר. סופר-מיכה-מאנקי עובר רק באור ירוק, וממהר לברוח מהטירוף לגן-החיות.