שלום, שמיים

-שיפסיק! שיפסיק הדחף הזה. לא בא לי להתקדם.
היא דחפה יותר למטה. הדחף דחף חזרה למעלה.
-אוי, נו די! מה הלחץ? את כל הזמן שבעולם יש לי עכשיו!
קראה לעברו.
-בואי, את לא יכולה להישאר.
הדחף ענה.
-אני צריכה,
ניסתה להסביר.
-לא. בואי. עכשיו, לפני ש-
אבל היא כבר המשיכה למטה. הוא נדחף אחריה.
היא ראתה אותה. מראה מוזר. מכווצת, שברירית כל כך, גמדה. לא כמו אז… אבל מה קשור אז. עכשיו זה עכשיו, הזכירה לעצמה.
-מתחיל להיות כאן רציני,
הוא התקדם לעברה.
-בואי, לפני שתתחרטי.
-למה שאתחרט?
הנחיתה לעברו.
-לא כדאי לראות את האמת…
ענה לה.
-ולמה לא? אני רוצה לדעת את האמת, סוף סוף…
-לא, את לא…
ניסה להניע אותה.
-האמת תמיד צודקת.
אמרה לו. הוא שתק.
-מי אמר אבל שהיא נכונה?
שאל לבסוף. היא לא ידעה אם שאל אותה, או את ההוא.
-תן לי רק לראות. פעם אחרונה. אתה יודע.
-אני יודע. אך זה לא אומר שאתן לך.
-אני יודעת.
ובכל זאת, הוא נתן. והיא ראתה. את הדמעות, והכאב שנשפך כמו דם. כמו אז. כמו עכשיו.
-מה השתנה?
שאלה את עצמה. ואולי את ההוא.
-כלום, את לא כאן הרבה זמן בכדי שישתנה משהו,
ענה לה. לא מבין שהיא לא דיברה אליו, או שפשוט רצה להפיג את הדממה.
הדממה.
אפילו שתי דקות זה הרבה זמן, רצתה לומר לו. אבל הוא הרי כבר יודע.
-זהו, ניגמר. עכשיו בואי,
הוא החל לדחוף אותה חזרה למעלה.
-לא שוב,
היא נאחנת.
-רק לראות את המקום ההוא, פעם אחרונה. אתה יודע.
אמרה ולא הביטה לאחור.
-אני יודע.
הוא הפסיק לדחוף.
היא הגיעה למקום ההוא.
החפצים הגשמיים דחו אותה מהם, כמו שני מטענים מנוגדים.
-מה זה? למה אני לא מצליחה להיכנס?
-כי את לא יכולה. עכשיו באמת, בואי.
-לא!
-לא?
-לא.
-לא…
היא פנתה אליו.
-מצטערת,
חיפשה אותו.
-אין לך על מה. אחרי הכול, אני יודע.
היא חזרה להביט במקום ההוא, ובאנשים ההם, שהיו כולם כל כך מוזרים לה, זרים. אבל היא ידעה שהם שלה. והכאב שלהם הוא בגללה.
-אוף,
נפלט לה.
הוא משך. ראתה את קשרי הדם שלה. את קשרי החיים שקשרה. הוא החל לדחוף אותה למעלה, שוב. היא הביטה בקשרים הנפרמים. רק אחד נשאר. אדום ומסובך בתוך עצמו. היה קשה לה להביט בו. היא הפנתה את מבטה. הדחף למטה נעלם. והיא הרגישה רק אותו, דוחף למעלה.
-אתה באמת יודע?
שאלה, מפקפקת. הוא נמנע מלהשיב מבט.
-כבר לא,
אמר לבסוף.
-הספקתי לשכוח.
-אפשר לשכוח?
הוא משך, שוב.
שניהם ריחפו כך, השמיים מתחתיהם. עולם שלם נגלה לעיניה, ללא תחתית. ללא התחלה וסוף. ללא גוף, ללא קול. שניהם היו עכשיו רק מחשבה. והקשר האדום, הסבוך בעצמו, היה תלוי בין שניהם. בלתי ניתן להתרה.