שירותי הסעדה – הקדמה

הסיפור הזה עומד להתחיל מהמקום בו מתחילים הסיפורים הטובים ביותר.
הסיפור הזה מתחיל משירותים. או יותר נכון, מאסלה.
ובכן, אסלה יכולה להיות נושא מעולה לסיפור- היא יכולה להיות יקרה, היא יכולה להיות מיוחדת. היא יכולה להיות יצירת אומנות וכל אחד יוכל לערוב לי שהיא יכולה להיות יופי של עציץ.
אבל היא לא אף אחד מאלו, האסלה שאני מדברת עליה- היא סתם… אסלה. לא משהו מיוחד- יד שנייה מרופא, מצב לא רע, בלי סדקים או שברים בריפוד (בגלל היעדרו הבולט של זה) בלי עבר של סתימות חמורות (אלו ייזקפו דווקא לטובת המקלחת, אומללה שכמותה) ואפילו לא מקרים עגומים, מהסוג שכולל פלאפון, דפי זהב ואינסטלטור עם מפתח צינורות.
זו אסלה רגילה לחלוטין, לבנה ומבריקה, מחרסינה ולא שיש, שמדיחים בה מים ולא שמפניה, ואני חוששת שמוטב לי לא לציין באתר הזה למה היא משמשת. תשלימו לבד, אתם וודאי יודעים.
כנראה זו הסיבה בגינה הסתבכתי איתה כל כך.
וכיצד אפשר להסתבך עם אסלה? שאלה טובה. גם אני שאלתי אותה, שוב ושוב ושוב. ואז עוד פעם, רק כדי לוודא שאקבל תשובה.
הו, כמה תשובות שקיבלתי. השתלשלות האירועים סיפקה לי הרבה מאוד דוגמאות מעניינות לתשובות יפות לשאלה שלי, וגרמה לי לקלל את הרגע בו מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות עם אסלת חרסינה לבנה ביד אחת, חפיסת מסטיקים ירוקים בשם תפוח ובטעם של זפת, ואקדח מוחבא לו היטב אי שם במגף.
אבל למה להקדים את המאוחר? אף אחד לא אוהב ספוילרים. גם אני לא. זה בדיוק למה נגמלתי מההרגל המגונה ההוא, לצפות בחמש הדקות האחרונות של כל סדרה, רק כדי לעבור על רשימת הדמויות בבדיקת נוכחות. לא, עדיף שאספר מההתחלה.
וההתחלה, אני מניחה, מתחילה בדיוק במקום בו התחלתי את הסיפור הזה;
הסיפור הזה מתחיל משירותים.