שימורים

שימורים
דרוקמן ישב מכורבל בכיסא פלסטיק עם הידית השבורה, ותנור הספירלה היה דלוק על המקסימום, אבל עדיין כשהוא דיבר יצאו לו אדים מהפה בגלל הקור. ״אתה יודע שאת השימורים הזה המציא נפוליאון?״. הוא פתח טונה והתחיל למרוח אותה על הפרוסה שלו. דרוקמן היה טמבל, אבל אהבתי אותו בכל זאת. אולי אפילו בגלל זה. ״איך נראה לך הוא כבש את כל היבשת? החיילים שלו עפו על השימורים. את כל העולם היו כובשים לו אם היה מביא להם מספיק״. הספירלה זרחה באור אדמדם מפנק והאירה את החושך של הבוטקה ושל הלילה. ״ומה אנחנו? את כפר סבא לא נכבוש בתנאים כאלה, אפילו נורה לא נותנים״. הוא הביט בספירלה בפנים נעלבות, כמו של ילד שחבר שלו לא מחלק לו במבה. פנסים של רכב מתקרב האירו את הבוטקה. זה היה תורי אז קמתי ופתחתי את השער קצת כדי לצאת. בתוך הרכב הייתה ערבייה ולידה חתול בכלוב. ״חתולה שלי חולה״ היא אמרה לי, ״אני לוטרינר, ד״ר שוהם״. ״מה יש לחתולה?״ שאלתי. תמיד אומרים לנו לשאול שאלות המשך כדי לבדוק שהם לא מבלפים. ״מדוכאת. יש לה דברסיה״. אם היא לא הייתה עונה בביטחון לא הייתי מאמין. ״חתולים יכולים להיות מדוכאים? ממה היא מדוכאת?״. ״זה קליני״ היא נראתה מדוכדכת בעצמה כשאמרה את זה. הצצתי לכלוב והחתולה הסתכלה עליי. המבט היה אחד לאחד כמו לאסנת לפני שזה קרה. הבטנו אחד בשנייה איזה עשרים שניות. קרב מבטים שאין לו מנצחים. הערבייה שאלה אם אפשר כבר להיכנס ואמרתי לה שהחתולה ממש מזכירה לי את אסנת. היא שאלה מי זאת אסנת. אני הסברתי לה שזאת החברה שלי שמתה. יותר נכון, החליטה למות. הערבייה נלחצה ואמרה שהיא מצטערת אבל היא רק רוצה לעבור בשער כדי לטפל בחתול שלה. והיא באמת נראתה כאילו היא מצטערת בשבילי, ובדיוק במידה הנכונה. לא יותר מידי שזה נראה מזויף ולא מעט מידי שזה מעליב. הדבר האחרון שערבי רוצה לשמוע במחסום זה על אנשים מתים. הוא עוד איכשהו עלול לצאת אשם מכל הסיפור. אז יצא דרוקמן, עם החמצוואר הדבילי שלו. ״מה קורה? מה העיכוב?״. הערבייה הסבירה לו את אותו הסיפור ודרוקמן שאל אותה שאלות על הוטרינר, על איפה היא גרה ועוד שאלות, ובכל תשובה צמצם את העיניים בריכוז, כאילו הוא מקשיב דרכן. החתולה, שקוראים לה פהידה, נצמדה לסורגים והביטה בי. היא התחילה ליילל. הפה נפתח אבל רק צלילים קלושים ועצובים יצאו ממנו.״כוס-אמו העולם הזה״, ״תגמור עם זה כבר״.
כשאסנת הייתה אומרת דברים מהסוג הזה תמיד הייתי מזכיר לה את הקיץ שבו עשינו את הטרק ההוא בדרום אמריקה, וחיינו על שימורים כמעט שלושה שבועות. כמה מאושרים היינו עם כל השימורים האלה ואחד עם השני. וכשבסוף היא הלכה, אני לא הייתי מוכן לשחרר. זין מה שהחברה קדישא אומרים, אותה הם לא יקבלו. ומה זה קצת כסף להוציא בשביל החברה שלי? אז ניקח הלוואה קטנה ונזמין קופסת שימורים קאסטם מייד. בדיוק בגודל שלה פלוס מקום לכרית, שיהיה לה נוח. ובכל לילה אני פותח את הקופסה, מחליק פנימה וסוגר. וככה הכי נוח לנו, ביחד בתוך קופסת שימורים. כמו סרדינים אבל עם מקום לרגליים.
בינתיים הערבייה כבר שלפה את המצ׳טה וניסתה להוריד לדרוקמן את הראש. אבל דרוקמן הזה, כמה שהוא טמבל, הוא לא דביל, והוא קלט אותה עוד בשער אז הוא העביר לבודדת. הם נאבקו מאחורי ואני עמדתי והחתולה נצמדה לסורגים והסתכלנו אחד על השנייה והיא המשיכה. ״אין לי חשק לחיות״, ״שיקח אותי כבר אינשאללה״.
דרוקמן הצליח להשתלט על המצב ותקע לה כדור במצח. הוא וידא שהיא גמורה ואז התעצבן עליי שלא עזרתי לו. בצדק. היא הצליחה לשרוט אותו קצת בכתף והוא חיפש לשווא תחבושת בערכת עזרה ראשונה בבוטקה.
הרמתי לאט את הקנה שלי וכיוונתי דרך החלון אל פהידה. ״אינשאללה תגמור עם זה כבר״ היא יללה וחיוך קטן בצבץ לה מתחת לשפם.
דרוקמן יצא מהבוטקה, הכתף עדיין מדממת. ״את בני ברק לא נכבוש בתנאים האלה, אפילו תחבושת לא נותנים״.