שחר, הקבבית, כלב שנובח ותמר

"ממש טעים הקבב הזה!" אמרה שחר בהתלהבות, בעודה טורפת את מנת הבשר שהוגשה לה בחצר בית הדודה שלה. ריח של עופות מילא את המקום. אבי, הדוד של שחר, הרים חתיכת כרעיים והטיל אותה על המכונה, שלא הפסיקה להעלות ריח חריף של בשר טרי. שחר ניגבה קלות את חולצתה, שהספיקה להתלכלך ברוטב סמיך.

"אני שמחה שאת נהנית, רק תיזהרי, זה עלול לעשות הזיות!" אמרה דודה של שחר וליטפה את ראשה הקט.

"כן… מה שתגידי…" נהמה שחר ולקחה עוד ביס פרימיטיבי מהבשר הטעים.

" אני הולכת, אפשר לקחת קצת הביתה?" נעמדה שחר ולקחה עוד ביס מהבקר. מחקרים מוכיחים ששחר היא הסיבה להכחדת החיות. שחר החליטה שלא לחכות לתשובה, הרימה את שקית הבשר וברחה משם בדילוגים מקסימים.

שחר התהלכה ברחוב. היא לקחה חתיכת בשר טעימה ודחפה לפיה, מה ששחר לא ידעה הוא שהבשר כלל לא מבושל, אבל לא נראה שזה הפריע לה כל כך, האמת היא שזה לא הפריעה לה בכלל.

לפתע, שחר שמעה רחשים מוזרים מאחד השיחים, כשלפתע בקעה קבבית טרייה מביצה עירונית.

"הו! קבב!" היא רצה אל הקבבית הקטנה שזה עתה נולדה. היא ניסתה לתפוס אותה, אבל הקבבית התחמקה והתחילה לבכות בכי מר.

"את קבב מגעילה!" נהמה שחר ובעטה בקבבית.

"איכס! איכס!" התלוננה שחר, הקבבית בכתה ללא הרף. "את מגעילה אותי, 'סתמי!"

"אני קבוביה, צאצאתה של מלכת הקבבים המהוללת!" אמרה הקבב ובכתה שוב. הולכי הרגל הבחינו בילדה שמקללת את האוויר, והזמינו משטרה.

"קבב מכוער!" המשיכה שחר להעליב את הקבבית הקטנה והמסכנה.

כשלפתע הקבבית שלפה את ציפורנייה, הצמיחה שיניי תנין אימתניות ומפחידות ונבחה לעבר שחר.

"הב הב!!!!!!" נהמה הקבבית.

"הא?" תמהה שחר וגירדה את אפה.

"אני כלבת חג המולד!" קפצה אורין.

"אני כלבת חג המולד, יא מאאאן!!!!! יו יו!!!!" שרה הקבבית.

"ואני סתם כלבה" קפצה הכלבה.

"לי יש אוזניי כלב לבנות יא אחוקה, יו יו אחותי!!!" שרה אורין.

"תיזהרי ממני! אני כמו דבורה מיד עוקצת! יאאא מאאןןןן!! את לא סחבקית!" התעקשה הקבבית.

"אעאעאעעאעא זבוב" צרחה בבהלה שחר.

"זבובים הם משרתי הגיהינום!" שחר קפצה על הקבבית.

"יו יו תיזהרי ממני יא אחוקית אני דבור קטלני י ויו!!" שרה אורין.

"אואץ כאילו בזזזזזז!" התקשתה לנשום הקבבית.

"הב הב אני כלבת חג המולד יא מאןןןן!" אמרה אורין. לפתע בקע אור ענקי וממנו יצא המלאכית תמר. "למה לכן לריב ידידותיי?" היא אמרה ודפקה נבוט בראשה של אורין.

"הלוא כולנו בני אדם מעוותים ומוזרים!" היא המשיכה בקול המלאכי שלה.

"היא קבב…" מלמלה שחר והצביעה על הקבבית.

"תמר יא מיטונפת! הב!" אמרה אורין.

"הלוא כולנו בני אדם וקבבים מסריחים חסרי חיים!!!" אמרה תמר.

"היא כלבה…" מלמלה שחר והצביעה על אורין.

"מייייטונפות! הב! אני כלבאדם!" כעסה אורין.

"אויש נשבר לי! שמעון תכבה את האור! תביא כוס תה באימא'שך…" אמרה תמר וכיבתה את מתג האור שסינוור אותה כל כך.

"קאט!" צווח הבמאי, "אנשים! אני מנסה לעבוד כאן!" צווח הבמאי.
המשך יבוא… או שלא…..