רעיון

בחורף של אלפיים וארבע עשרה לתחייתו של ישו, למרות סערה תקשורתית מכובדת בהחלט בכל רחבי העולם – איש לא באמת סבר שזה יקרה.

האוויר החם של המזגן הזול ריסק את הקור שחדר מבעד לקירות הבטון.
אני לא רוצה להישמע פואטי כי אינני, אך הרעש שהציתו המולקולות הכימיות הקפואות אשר נהרסו לנוכח כוח החשמל הפועל במלוא הכוח הווה כניב למה שעתיד לקרות. למעשה, הטבע על כל שלל יצוריו וביטויו השונים והמשונים הציג אי-נוחות ניכרת מפני הבאות.

אני ישבתי במיטתי במזרח לוד, עשיתי ביד אל מול תאוות הפורנו הבלתי נלאית.
כאשר הבטתי מעבר לחלון וצפיתי בפטריית העשן המיתמרת מעל לגוש דן. דווקא כשבאתי לגמור, כוסעמק.
לראשונה מאז נגאסקי, מאז מלחמת העולם השנייה, מדינה לקחה החלטה מודעת להפציץ מדינה אחרת, לאום אחר, הומו ספיאנס, יצורים חיים על פני הגאיה, בפצצת השמד הקרויה אטום. אין ספור של עוצמה פיזקלית העטופה בשנאה מוסלמית וסדיסטית התפרקו לתוך המדינה הציונית.
תינוקות בכו בעגלותיהם, השמים נעשו אפורים, הבתים התמלאו באש שנוצר בעקבות גל ההדף של התפרקות החלקיקים האטומים בגופיהם של תושבי תל אביב והסביבה, מעל גוש דן מרחף לו אספקלרתו של המין האנושי, המונחה על ידי מנהיגים כריזמטיים שטיפסו על עצים שצמרתם דגדגו את שמי הגיהנום.

לוד לא נפגעה ישירות, אך בקרוב תשרור בכל הסביבה חומרים מסוכנים, שיכולים להרוג, שיצרו עיוותים גנטיים. ראיתי את התמונות האלה מיפן. משהו מטורף, ילד עם 6 אצבעות, מטורף אני אומר לכם.

ואז זה קרה, בפעם הראשונה בחיי, דווקא עכשיו, קיבלתי רעיון. אבל לא כזה שמקבלים בזמן שעושים פיפי או ברבע השעה לפני השינה כשאתה עוצם את העיניים או כזה שחושבים עליו בזמן הדוש. רעיון אמיתי, לסרט, או לספר, שלא רק ירתק את הקוראים או הצופים מהשנייה הראשונה עד האחרונה, לא רק שיהיה מלא בדימיון מופלא עם טוויסטים, אלא יחולל שינוי מהפכני בחברה האנושית. משמעות החיים האמתית, מבוססת על רעיון אחד בלבד. קצר וקולע. רק החשיבה על הגשמת הרעיון ועל תוצאותיו, גרם לי לגמור, נהניתי יותר מכל הפעמים האחרים שאוננתי גם ביחד.

זרקתי את השמיכה הצידה, קמתי, אפילו לא טרחתי לנקות את הזרע, שלא הפסיק לצאת. גם אחרי שיצאתי מדלתות ביתי, הזרע לא הפסיק להשתפך מהזין שלי, הרגשתי חוסר נוחות מטורף בתחתוניי. אבל לא הפסקתי לרוץ, הרעיון ניגר ממוחי והוא מלא, הוא אינסופי והוא הסיבה לקיומי. חיפשתי אחר ביתו של ירון, טכנאי מחשבים ששבוע לפני נתתי לו את המחשב שלי כי היה לו בעיה במערכת ההפעלה או משהו כזה.

המחזה שראו עיניי כשהלכתי ברחוב, היה המדהים אך עם זאת המפחיד ביותר שראיתי מימיי. הסתכלתי למעלה, נראה כאילו שמיי כל הארץ התכנסו לכדי קילומטר מרובע אחד מעליי. וזה היה כה מעורר השראה, שהשפיך שלי לא רק שלא הפסיק לצאת, אלא שהוא חזר גדול יותר וחזק יותר; מטוסים סובייטים מיושנים המסומנים בצבעי דגל איראן, שופכים את מטעניהם – חלקם ירו טילי אוויר קרקע שזרעו הרס בכל הנקרא בדרכם, חלקם ניהלו קרבות עם המטוסים המעטים שנשארו לצה"ל, והדובדבן שבקצפת – עשרות אלפי חיילים פרסים צונחים על ראשינו נפחדות היריעה. ולא היה לי ספק שכמות רבה אף יותר של חיילים, נחתו על חופי חיפה ועזה, פרצו מגדרות הגבול של סוריה ולבנון – מלחמה השמד אמתית.

אך אני הייתי עסוק עם הרעיון, שעד כה גדל לכדי תריסר רעיונות, על אהבה ועל מלחמה, על שלום ועל החובה לקבל את האחר, הצורך הסדיסטי של האדם למין ועל היצר שממלא את לבו כשאישה יפה מחייכת לעברו. כאשר מצאתי את דרכי בין הרחובות, אל עבר ביתו הצנוע של ירון, התחלתי להרגיש שהשפיך שלי נוזל מעבר לתחתוניי, ושבקרוב התפוצץ מרוב חוסר נוחות. לא נשארה לי ברירה אלא להוריד את בגדיי ממותניי ומטה. למען האנושות.

כשהמשכתי ללכת, עברתי ליד חנות המשאות השכונתית, שזכוכיותיה התנפצו לחלוטין. בקבוקי האלכוהול התגלגלו במורד הרחוב, והחומר המזוקק נשפך לתוך הדם שעתה מילא את כל העיר. לא היה ניתן לפסוע מטר בלי לדרוך על ראש, יד או רגל. איברים חסוכי דם, שנפערו בהם חורים עוד לפני שנותקו מבעליהם האנושיים. בינתיים כבר הבחנתי בחיילים איראנים שעשו את דרכם אל עבר מרכז העיר, צועדים כרובוטים חסרי משמעות, אל עבר המוות. מחזה מחריד, אך ככה מחריד ככה מעורר השראה. פניתי לעבר הצד השני, הבית של ירון מעולם לא נראה קרוב יותר.

הבית של ירון מעולם לא נראה יפהפה יותר; חלקי בטון הרוסים, אש שנראה כי ירד ממשרפות הגיהנום וגוויות רקובות אך טריות היו בכל המקום – אך רק ביתו של ירון, שהיה הצנוע ביותר ברחוב – הואר במעין נורה אלוהימית, שחיכתה רק לי.

נכנסתי בדלת. ירון הגיש לי את הלפטופ בחיוך חייו, ניכר כי לא שם לב לשפיך שטפטף מגופי, ללא הפסקה. הנחתי את הלפטופ על ברכיי, למרות שתמיד פחדתי מזה כי שמעתי שזה מזיק לאשכים או משהו. אבל לא משנה – והתחלתי לכתוב בטירוף חושים. לפתע, כל זעקות הפצועים, כל הפצצות והיריות, כל האפוקליפסה שהתרחשה נפסקה כלא הייתה. ושכל בן אדם, מטהארן עד ירושלים, מסין עד ברזיל, רקד לצליליו המענגים של קלידיי. אחרי 5 דקות גמרתי. הדפסתי את זה ויצא דף נקי ומהודר, יצירת הפאר של האנושות. הגשתי את זה כמגש על כסף, לעבר אור אופטי מעוגל כזה שנזל מהשמיים לכיווני, הנחתי את זה וזה באיטיות ובאלגנטיות מוחלטת, שוגר לתוך העננים.

שני חיילים פורצים את הדלת, בום בום, ראשי מפולח לשני חלקים בגזרה העליונה כששכל ניגר מבעד לגולגולתי, עם חיוך רחב כקשת בענן על פרצופי.
אלוהים הוא כמו תסריטאי, כשאין לו מה לעשות עם הדמות הוא הורג אותה.