ריקוד של לפני שקיעה

ריחפתי לאט לעבר ההר הגבוה והמושלג. חוסר המשקל היה ללא ספק ההרגשה הטובה ביותר שהרגשתי הרבה זמן. הבועה סביבי הגנה עליי מהגשם השוטף. מאחורי הגיחה השמש שהציגה מולי קשת בענן ברורה ומרשימה. חייכתי. הגעתי אל ההר. רגליי היחפות נגעו באדמה הקרה והמושלגת. זה הרגיש טוב. כלום לא יכול לפגוע בי. אף פעם. הבועה התפוצצה והגשם טפטף על הפנים שלי. צחקתי. מהר מאוד נרטבתי לגמרי, אבל זה לא שינה כלום. רצתי אל פסגת ההר. האבנים פצעו את כפות רגליי וגרמו למין דימום נעים שחימם את רגליי הקרות. הגעתי אל הפסגה והסתכלתי אל האופק. השמיים נצבעו בצבעי כתום-סגול של זריחה. הרוח הכתה בחוזקה על פניי המחויכות. הנפתי את ידי הימנית וכל העננים מצד ימין שלי עפו רחוק. כתפי השמאלית המשיכה להירטב. הנפתי את ידי השמאלית וגם העננים משמאלי ברחו. היה שקט. צחקתי בקול. אני אלוהים. אני. עמדתי שם, עירום ורטוב במשך שעתיים. הייתי מאושר. לבסוף החלטתי לרדת. טיפסתי לאט למטה. לפתע הרגשתי שגבי מדמם. הדם היה חמים ומגרד, והוא נזל ממרכז גבי העליון, מתחת לעורף. הסתובבתי אחורה לראות מה קרה. ראיתי שם את פרד. פרד חייך. תמיד אהבתי את פרד. היד שלו הייתה מלאה בדם שלי. הוא צחק. אני צחקתי. קרסתי על ברכיי. שנינו צחקנו צחוק משוגע. נפלתי על גבי והרגשתי את הסכין נכנסת עמוק יותר לעמוד השדרה שלי. עייני דמעו מרוב צחוק. גם פרד התקשה כבר לנשום. לאט לאט הכל נהיה שחור. צלילי הצחוק התחלפו בצלילי שירה של ציפור. ציפור אדומה קטנה עם כרבולת מרהיבה. כרבולת שכל ציפור תקנא בה.