ריקוד הזאב

ברגעים ממוקדים של שיעמום, נדמה שהאוויר מתכווץ לתוך עצמו ואז מתרחב; וכשהוא מתרחב, הוא פורש את העולם מחדש. נגד עיניי, העולם נפרש מחדש. וכמו נפתח שער ממימד אחר, שמתי לב שמולי נמצא משהו שלא שמתי לב אליו קודם לכן. אם הייתי חיה בנסיבות אחרות, אולי הדבר האחר הזה שהופיע היה תובנה לגבי החיים, או אהבה חדש, או אפילו ילד. אבל בשבילי, מה שהופיע היה לא אחר מאשר זאב בחליפת חלל.
זאב גדול גדול, החליפה המתוארת, של אסטרונאוט ממש, כיסתה את מרבית גופו; הפנים הן היחידות שנותרו חשופות. היה זה זאב חום ובשרני, רחב, בעל חיוך עמוק ואף אדום. הוא נראה גמיש. כמו בלון חלל. בכל רגע גופו מתוח ומוכן לזינוק. הרגשתי עוצמה כבירה בשרירים ובעצמות שלו, ובמיוחד בלסת הגדולה. ובמובן אחר, היה נראה כמו זאב של משחקים – כזה שבטוח להשאיר ילדים בחברתו. הוא שתה רדבול.
כך או כך, העיניים שלו היו נעולות על אחי הקטן (רק חצי אח!), ממוקדות כל כך שאפילו אם היו שוברים בקבוק טובורג על הראש שלו, מבטו לא היה נע. ומשהו בתוכי ידע שמיקוד שכזה הוא מנחלתן של חיות הטרף, ולא של האדם.
"פונפון מה אמרתי לך לגבי המילה הזאת?" לחשה האמא של אחי למחצה.
"לא אומרים גבות" אמר פונפון בתסכול, "אומרים גבינים."
"-בעברית נכונה." הוסיפה אימו.
"בעברית נכונה לא אומרים שעות אומרים שווינים." דיקלם אחי.
"זה הבן שלי." אמר אבא שלי וליטף את הראש שלו. לגמתי עוד מהאלכוהול הצהוב שאמור לשכח ממני את הכאב הכרוך בהיותך יישות שמסוגלת לסלוד מדברים. ישבנו בדיינר, כחול וכהה. הכיסאות היו מעור קשיח והשולחנות מעץ שניגבו אותו בסמרטוט אלפי פעמים. על הבמה הפיצפונת הופיע אורנג-אוטנג עם להקת הג'אז שלו. נדמה לי שהם שרו שירים מהאלבום שלהם שנקרא "ספר הג'ונגל" או משהו כזה. שקעתי בשלבים חמורים מאוד של שינה בהקיץ. אבא שלי ואשתו השנייה רקחו מרקחת-סתר של רכילות על כל מי ומי ובמיוחד על מי שלא הכרתי.
-"אבל רואים שההוא לא בסדר. לא… ממש יש לו בעיות. ואישתו דווקא הייתה כל כך חמודה."
-"אני חושבת שיש לה היסטוריה של מחלות נפש במשפחה. אבל לחשוב שאישה כזאת עובדת עם ילדים?! כשהיא התחילה לפרכס זה היה פשוט מ-פ-ח-י-ד."
-"והוא לא הסכים לשלם טיפ למלצרים. וכאילו זה לא מספיק שנאלצנו לחלק את הטיפ בינינו, הוא התחיל להרצות למה אסור לתת למלצרים טיפים…"
ובמיוחד, הם היו עסוקים בהלסכים אחת עם השני. כאילו לא מספיק לרכל על זה שכל העולם ואישתו הם מוגבלים, הכי חשוב להנהן ולהסכים, כי זה מה שבונה את הבונדינג הזוגי (בניגוד לבונדאג', שזה דבר אחר לגמרי, שגם במקרה עושים באופן זוגי).
-"בהחלט אדם עם בעיות."
-"נכון, נכון."
-"אהמ"
-אהה…"
-"בהחלט, מפגרת – סוף פסוק."
אז לגמתי עוד מהאלכוהול הצהוב. איך אמרו שזה נקרא? לא זוכרת. הדבר היחיד שאני זוכרת זה שאני צריכה הרבה ממנו כדי לצלוח מפגש איחוד משפחתי כגון זה. המנורות על התקרה נראו כמו שברי בדולח ומשום הזכירו לי תמונה מסוימת ממסיבת הסיום של התיכון, מה נשבר באותו יום? מה קרה לי? יש לזיכרון טעם של חוויה טראומתית, אבל משום מה הוא לא נשלף.
או אז אחי למחצה משך בקצה הג'ינס של אמא שלו. "אמא, האיש הזה שם מסתכל עליי."
אמא שלו הרימה מבט חטוף, אמרה: "זה לא איש, זה זאב." וחזרה לנקודה המדויקת בו הפסיקה את סיפור הרכילות העסיסי הכי רכילותי ששמעתי בעודי שבעים ותשע אחוז לגמרי מבוסמת. בעיניים חצי נעצמות הבטתי בזאב שוב פעם בעצמי. הוא היה מרותק, ממוגנט, כאילו לקחו שדכן ועשו קווץ' ועכשיו העיניים לא יכולות אלא להסתכל אל אחי למחצה, ואם יום אחד אחי למחצה ילך לאיבוד, כל שאאלץ לעשות יהיה לראות לאיזה כיוון מביטות העיניים הממוגנטות של הזאב, ולהתחיל לצעוד קדימה…
"הוא רוצה לאכול אותך." אמרתי.
"אותי?"
"כן אותך. אלא על מי עוד נראה לך שהוא מסתכל?".
המבט על פניו של אחי למחצה היה המום מעט. הוא הביט הצידה ואז למעלה, חושב. "אז תגרשו אותו. תשלחו אותו לכלוב."
"איפה נראה לך שאתה חי?" הפטרתי. הגרון שלי היה צרוד.
אחי למחצה המשיך למלא את חלקו בשיחה. כשנזכרו אבא ואשתו השנייה להפסיק לרכל, הם ביקשו מפונפון לספר לי על הכישרונות שלו, כפי שהם מתבטאים במילים שאף אחד לא מכיר: טוטואמוניציה, ארכאות, גבגרם, בטבוט. ("בטבוט" הוא הקול שמשמיעה בטטה כשהיא עוברת ממצב צבירה נוזלי למוצק) ואז אבא שלי שיטח בפעם המיליון את התיאוריה שלו שככל שמילה נידברת ע"י מעט יותר אנשים, כך היא מעלה יותר את קרנו של מי שאכן נושא אותה על שפתיו. והרי לכם אחי למחצה.
אחי למחצה הנהן בהסכמה ובחוסר הבנה.
אבל הוא פחד מהזאב. כל הזמן המשיך לשלוח לעברו מבטים מוטרדים.
האם אי פעם הסתכלתם על העולם דרך כוס? כך נראה העולם דרך עינית השיעמום שלי. ראיתי את הזאב מזנק מכיסאו. לרגע מבטו פזל מטה כדי לראות היכן הוא נוחת, ומיד חזר וננעל על אחי. כשהזאב פילס את דרכו בבר לכיוון השולחן שלידנו, הגוף שלו בכל מיני זוית. גוף חזק, גמיש, בחליפת חלל. אבל הראש שלו נשאר פונה אל אחי, תמיד, בכל זוית. בחיי, היה בזה משהו מתמטי ומצמרר, כמו חמניה שפונה אל השמש תמיד. בשלב מסוים הרים את האף טיפונת ורחרח את האוויר, אך לא הפסיק לצעוד, ולא הוריד את העיניים. כשהאף שלו התרומם, האישונים ירדו מעט בתוך העין, כך שלא החסירו רגע מאח שלי.
באותו שלב אחי למחצה משך בחולצה של אמא שלו. הזאב התיישב בשולחן שלידנו. לא נראה שזה הפריע לאנשים האחרים. הוא ישב עם הגב לשולחן ועם הפנים לכיוון אח שלי. אח שלי גם הוא עכשיו לא הצליח להוריד מבט מהזאב, אולי חשב שאם יסיר מבט לרגע, הזאב יצוץ מאחורי וילקק לו את העורף?
"אמא…" משיכה בחולצה.
"די, פונפון, זה לא יפה. תחזור למקום שלך."
"אמא!"
גיחכתי גיחוך שתוי וחלוד. "הוא רוצה לאכול אותך." אמרתי.
"אבל למה?!" היסטריה ומצוקה התגנבו לקולו של אחי למחצה, שעלה לכדי ציוץ.
"oo- Bi – Doo I want to be like you-oo-oo" שר האורנג אוטנג על הבמה הפיצפונת.
חייכתי חיוך מרושע וכוכבי.
"אמא!"
גם הזאב חייך. חיוך תמידי, כך הייתה בנויה הלסת הרחבה שלו. הוא קם מהכיסא, הזדקף פתאום (הלשון הייתה בחוץ). אמרתי כבר שהוא לבש חליפת חלל.
"אמא!"
"תברח יקירי." אמרתי לו.
צעד של ג'אז, צעד של רוק, הזאב עשה את דרכו סביב השולחן. קודם היה זקוף, כעת התכופף ככל יכולתו כדי להתאים את גובה הלשון לגובה של אחי למחצה…
"רוץ!"
אחי רץ. מבטו של הזאב לא ירד ממנו. ובלי שהמבט ירד מאחי, תוך כדי שהזאב מתקדם לעברו, הוא קטף כובע של קאובוי מראשו של אחד הסועדים וחבש אותו לראשו שלו. אחי למחצה רץ קדימה כמו קריקטורה של ילד בורח. ידיו מושטות קדימה, ראשו פונה תדיר אחורה באימה. הוא רץ מסביב לבר והזאב אחריו, בצעדים אלגנטיים, ארוכים. מוזיקה עליזה ליוותה אותם.
"u-bi-du I want to be like you-oo-oo"
כשהזאב ליקק את העורף שלו, חשבתי שאחי צוחק כי זה מדגדג, ואז הבנתי שהוא נמצא בשלבים הכי עמוקים של היסטריה. מילאתי את עיניי בעוד מן הנוזל הצהוב המשכר. לגימה. גלוג. גלוג. גלוג. כשהורדתי את הכוס, הייתה הרבה המולה בדיינר הקטן, רוב השולחנות היו הפוכים. עמד באוויר אבק (אבל הקוף עדיין שר את השיר שלו). הופתעתי לראות אישה ענקית במדים ורודים תופסת את הזאב ואומרת לו שהיא לא מאמינה שזה הוא ושהיא חיפשה אותו בכל הגלקסיה. חייבת להודות, לא ראיתי את זה בא. העפתי מבט אל אבא ואשתו השנייה, אבל הם נראו רחוקים.
מלצר אחד ניגש אליי ושאל אותי האם אני רואה את העולם דרך עדשה של שיעמום. עניתי לו שזה אפילו כלום לעומת מה שאולי עתיד לבוא. הוא שאל מה זה שעתיד לבוא. חייכתי. הזמנתי עוגיות וריבת תות.