קווים (סיפור קצר ומוזר)

קווים
כל מה שאני רואה זה בקווים.
כשאני מושיטה יד לקו שחור בחלל מולי הוא הופך למעגל שמציף אותי…
מעגל חמים ונעים. כמו אדווה שלעולם לא מפסיקה. בעיניי נשארות נקודות מהקו שחלף והתמוגג לו, ואני עוברת לקו אחר…

קו סגול מעוקל ולא ישר, נראה כאילו תלשו אותו וסובבו את קצהו במיוחד בשבילי! משכתי אותו לכיוון ראשי והוא נהפך לריבוע, עם מסגרות ברורות תלוי על האוויר.
אני עומדת על מעגל שחור ומביטה בריבוע סגול. וזה לא מספיק…

בחלל הקווים כל הצורות מתפתחות! אני אחראית לשנות את צורתן, זה אני. אחראית הקווים!
דילגתי לי עם נעליי הורודות שמטופפות בחשיכה- "תק תק תק", משמיעות רעש כביכול יש קרקע מוצקה מתחתי. כשלמעשה המעגל בחלל ואני איתו ועליו. איתו ועליו…

מצאתי קו קצר ואדום, הסתקרנתי נורא.
לקחתי אותו משני קצוותיו ומשכתי. בליבי התפללתי שחלילה הוא לא ייקרע! אבל הקו האדום נהפך למין פתח… פחדתי נורא.
עזבתי את הקו האדום והמשכתי בדרכי.

התגלגלתי על הרצפה וחייכתי לעצמי, התגלגלתי והתגלגלתי עד שחשתי בגבי נגיעה.
"קו שובב!" צעקתי והסתובבתי. הייתי עם הגב על המעגל ולהפתעתי הרבה… ראיתי משהו. זה לא היה קו!
קמתי ובחנתי את הצורה מכף רגל ועד ראש:
"אני לא זוכרת שנגעתי בקו והוא הפך לצורה המשונה הזו…"

"אני לא קו!" הוא התפרץ לפתע! הוא דיבר! הוא… לא צורה…?
"מה?! מה אתה? תציג את עצמך, צורה!"
"אני לא צורה…" הוא ניסה להסביר. "אני בן אדם"
"מה?! אתה בן אדם?! מה זה?! אל תמציא דברים! אתה צורה!"
"רגע…אז מה את?" הוא הסתכל עליי. התבונן.
"אני אחראית הצורות" חייכתי בהתנשאות והסתובבתי ונגעתי בקו ורוד שנהפך להיות ריבוע והתיישבתי עליו. "כל כאן אלו יצירותיי" הנפתי את ידיי – מתגאה בגלריה שלי.
"כולל אני?" הוא שאל "אם את לא יודעת מה אני, איך זה ייתכן שאני צורה?…"
הסתכלתי עליו בחוסר אונים. "אז…מה אתה?"
"בן אדם!!!" הוא צעק והחל לבכות.
"נגיד, איך הגעת לכאן?" קמתי מהריבוע הורוד לנחם אותו. כל העסק הריח לי חשוד. הוא על בטוח צורה. השאלה היא איך הוא עובד עליי ככה?!
"מכאן!" הוא הצביע לכיוון הקרע האדום. החזקתי את צלעתו ומשכתי אותו. הוא צעק "אווצ'! היד שלי!" ומשך ממני את עצמו.
הסתכלתי עליו כלא מאמינה. איך…איך צורה דחתה את נגיעתי?!?! "היד שלך? מה זה יד?" התבוננתי בצלע המוזרה שלו.
"זה איבר בגוף של בני אדם! את נורמלית?! גם לך יש אותה!" הוא לקח את ידי,כנראה, והרגשתי דפיקות בלב. לא זזתי. התבוננתי בו והרמתי את הידיים שלי בעדינות.
הסתכלתי על הקרע, והתקרבתי אליו עוד ועוד… הוצאתי את עיני הימינית וכיווצתי אותה על מנת לראות את המתרחש בצד ממנו ה…בן אדם…הזה הגיע.
ראיתי עוד כמוהו! צורות בני אדם! וגם להם היה ידיים!
נבהלתי וניסיתי לחסום את הפתח עם הריבוע הורוד, אך הריבוע נשאב לבחוץ…

"מה עשיתי?!" רצתי במעגלים "אני אחראית הצורות ו…ו… הרסתי הכל!" התחלתי לבכות.
הבן אדם התבונן בי עם דמעות יבשות. הוא לקח את ידיו וסגר את הפתח איתם.
"מה אתה עושה?" שאלתי
"חוסם את הפתח. אני לא יכול לראות שזה מעציב אותך כל כך… רוצי. לכי לקווים ותהפכי אותם לצורות. אני אהיה פה. השומר." הוא אמר בקול חנוק "אני לא זז מכאן"

"…תודה…!" אמרתי בחרישות. "אבל אמור לי- איך זה להיות ביקום שלא מורכב מקווים? אתה יודע, היקום שממנו באת???"
הוא חייך.
אז עזבתי אותו ורצתי לקו אפור עגמומי שראיתי באופק. המשכתי להיות אחראית הקווים.