צ'קג'ייד

ערכתי את הנתיחה עד מאוחר. לא היה לי שמץ של מושג ממה הסבא הזה מת. הוא היה נראה איש טוב, עסוק בכל ענייני המשפחה וכזה. בטח עם כמה ילדים ואיזה שבע נכדים לפחות. לא ערך תזונה נכונה, הפנים המנופחות שלו והבטן מעידות על כך. בקיצור איש סבבה, אבל חתכו לו ת'ראש. אני לא זוכרת טוב את כל הפרטים, אתם יודעים הגיל וכל זה, אבל משאני זוכרת בוודאות שהקיבה שלו שקלה 5 ק"ג, ולפני המוות הוא אכל פיצה עם פטריות וגבינה לבנה. אני לא חדשה בעסק, אני חותכת הם משלמים, לא משנה לי כבר את מי, העיקר הכסף. אבל האיש הזה, אפילו נזכרתי איך קוראים לו… צ'ק או ג'ייד, פשוט תקוע לי במוח לא רוצה לצאת.לפעמים בלילות התעוררתי וחשבתי אליו, אתם בטח מכירים את הרגעים שאתם חושבים שאתם חושבים אבל בעצם אתם לא חושבים אלה סתם תוקעים מבט באיזה מקום, אז הינה, בדיוק זה. לפני כמה ימים הייתי פשוט עד כדי כך עצבנית על הגופה הזאת בחדר מתים שהלכתי לפסיכולוג. הוא כמו כל הפסיכולוגים אמר שזה בסדר שזה קורה הרבה, שהוא ייתן לי טיפות והכול יעבור, אני זוכרת ששאלתי בסוף השיחה אם באמת הכול יעבור, והוא אמר: "הכול, הכול!" חייך אלי את החיוך הזה של – נו… נגמר הזמן, לכי כבר – ודחף אותי מחוץ לחדר, בזהירות. הקפדתי על הטיפות כל יום ויום, לא שזה עזר במיוחד אבל הייתה הרגשה של תקווה כזאת, שהכול עוד ישתנה ויהיה בסדר ואני לא אתעורר בלילות. בעצם חייתי חיים נורמאליים עם טיפות ונדודי שינה מלילה ללילה ובאיזשהו שלב כבר לא יכולתי לחיות בלעדיהם. כמה חודשים אחרונים בחיי גילו אצלי סרטן ריאות, כבר המציאו דרך לרפאות את המחלה, אז הלכתי על זה, בקיצור ריפאו, אבל כנראה שאני לא הייתי צריכה לחיות- כי בעצם כמה חודשים לאחר מכן חתכו לי את הראש, פשוט פרצו לבית גנבו ת'כסף חתכו והלכו. לאחר כמה שעות הנשמה נפרדה מהגוף ועקבתי איך מוצאים את הגוף הפרוע ומלא דם שלי בתוך שקית ענקית כזאת על עגלה. תהייתי אם גם לגוף הזקן שלי יעשו נתיחה, אם גם איזה גבר צעיר או אישה צעירה יתעוררו בגללי כל לילה, אם גם הם יבינו הכל כשיהיה מאוחר מדי? עכשיו אני כבר לא מתעוררת בלילות , פשוט בכלל לא מתעוררת לא מהצ'ק הזה ולא מכלום כי אני הבנתי את הכול אבל מאוחר מדי.