ציפורה

ציפורה לבשה את טייץ האיילים של שנה שעברה עם קפוצ'ון של הלהקה המועדפת עליה וגם אז היא נראתה הכי יפה בכל העולם ובכל הגלקסיה. היא אהבה ריח של מכוניות וגם קצת ריח של בושם של גברים אבל היה לה ריח של נרקיסים, אם יש להם ריח בכלל. אני אף פעם לא התעמקתי בנושא באמת. לפגישה הראשונה שלנו קניתי לה מצלמת סמסונג קומפקטית כי קנון וניקון זה חרא יפני וגם כי מגיע לה משהו יותר מיוחד מזר פרחים או חבילת בונבוניירות. אמרתי לה שעם המצלמה היא יכולה לתעד את כל הרגעים המאושרים שלנו מעכשיו, אבל היא לא כל כך התלהבה מהרעיון. היא אמרה שהיא מעדיפה לזכור את הרגעים המאכזבים כדי שאם ניפרד היא לא תהייה כל כך עצובה. המחשבות של ציפורה היו מיוחדות, היא תמיד תהתה למה ואיך וכמה ולאן הברווזונים עפים כשהאגם קפוא. אבל את התשובות שלי לשאלות שלה הייתי עונה בשתיקה. יום אחד היא החליטה שהיא רוצה לזכור רק את הרגעים העצובים שלנו ולעזוב אותי ואת המצלמה ואת הרגעים המאושרים. מפה לשם זה התגלגל וכבר אין לה ריח של נרקיסים, יש לה ריח של גוויה.