צילום

איילת אספה מצלמות פילם ולא מצלמות דיגיטליות כי היא אהבה דברים מוחשיים ולא אהבה מספרים בינארים. היא הייתה עמוקה כמו עומק שדה בצמצם סגור, אבל עצובה כמו תמונות וינטג'. אני הייתי סתם אחד, כזה שחושב שמצלמות פילם מצלמות בשחור לבן. איילת אהבה את הזניט שלה, וגם את הלייקה הגרמנית. אבל היא לא אהבה אותי, כי אני לא מצלמת פילם. ואפשר היה לראות איך היא חיה בחדר חושך בשנות הארבעים של חייה עם המון אכזבות והמון ריק בלב. ואם תעשו לעיניים שלה חשיפה ארוכה כמו שעושים לשמיים ורואים כוכבים, לא תראו אפילו ניצוץ אחד. כי האור שלה כבה ממזמן, וידוע שבלי אור צילום לא יכול להתקיים, וגם חיים לא.