-פסיכולוג בשם בוריס- הוא היה קרנף.
"והגענו אל מלחמת העולם השניה. מישהו יכול לומר לי מתי היא התחילה? כן, סופי…"
קול המורה נשמע מרוחק יותר ויותר ואני נפלתי בריק המוכר.
כאשר סוף כל סוף פגעתי במשהו מוצק, מצאתי את עצמי משוטח על קרנף ממושקף בצבעי השקיעה.
"אני כל כך מצטער, אדון קרנף!" קראתי מיד וקמתי על רגלי.
"הו, בבקשה ילדי, קרא לי בוריס." הוא ענה בקול עמוק ומרגיע.
"אז בוריס… אפשר לשאול שאלה?"
"שאל ג'יימס."
"עכשיו יש לי שתיים"
"שאל"
"השאלה הראשונה היא, איך ידעת את שמי?" שאלתי בהיסוס.
"קראתי אותו על הבוקסר שלך ילדי. שחור על גבי ורוד."
פני נהפכו כצבע התחתונים שלי.
"והשאלה השניה שלי שלי היא איפה אנחנו?"
"אה… אני לא יודע," ענה בוריס. "תסתכל סביבך. משהו מצית את זכרונך?"
ניסיתי להתרכז. היינו בחדר בצבע כחול עמוק, ללא פינות וללא קווי מתאר ברורים. בפינת החדר היה ארון גדול. על הקיר היו תלויות תמונות של מי שנראו כמו המשפחה של בוריס.
"אני… אני לא יודע." הודתי. לא היה לי שום מושג איפה אני.
"אבל הפלמינגו בוטח בך, ג'יימס!" הוא ענה בקול מתחנן.
"רגע, מה??"
"אתה לא יכול להכות את בן ה-22 ולתת לשולחן מים!"
"אדון בוריס, אתה בסדר?"
"הקיר! הוא דומם לגמרי, זה נראה לך הוגן?"
"אה… כן… כלומר, לא… כלומר…"
זה לא סתם ציור זאת אפוקליפסה צבעונית!"
רציתי לצרוח עליו שידבר בהגיון, התסכול הרג אותי. אך לפני שהספקתי לדבר, כל החדר נבלע בתוך מערבולת טורקיזית. לרגע הייתי בריק, ואז פקחתי עיניים במיטה בחדר מוכר להחריד. אני הגעתי לבית החולים. שוב. יכולתי לנשום לרווחה, הקרנף המשוגע לא יעז להגיע לכאן. רעש סטטי נשמע מהרמקולים באיזור, ואחריו הודעה קצרה בקול משועמם.
"בוריס קרנפוסקוביץ' לחדר 209."
תגובות (0)