פאקינג לוזר

איך זה להיות כל-כך מטומטם, תגיד לי. אני יוצא לרחוב כמו גביר, ואני לא שווה כלום. עיניים שרואות כמו זכוכיות. יופי שנשבר במוח, אבל לא משאיר סימנים. אני לא מדבר עם אף אחד ואחת. אני מתחמק ממבטים. אני לא רוצה שבנות יתחילו איתי, או שגברים ייפנו אליי במילים. אני כמו צל עשוי מאור שהולך לגובה, במקום לזחול.

הכלב נובח עליי. הוא קטנצ'יק, ואני יכול לשבור אותו בבעיטה. אבל אני פוחד ממנו כי יש לו שיניים של חתול, ולא מרביצים לכלבים קטנים. תינוקות. הגברת של הכלב משועשעת מ-כל המצב. יש לה משקפיי שמש, תלבושת מודרנית, ושיער קצוץ – בשביל בחורה. אולי עשיתי אותה, ואני לא זוכר. יש לה עוד כלב קטנצ'יק שלא נובח, אולי הוא חולה. הוא נראה יותר שפוף וכנוע, כמו זקן עייף.
היא רוצה אותי, אולי. היא לא תקבל. רווקה עם שני כלבים קטנים, זה ביזארי. זה לא ביזארי, זה המילה השנייה שאני לא זוכר. קינקי. קינקי. אני מבקש ממנה שתהרוג אותי, אבל אני לא מבקש. אני אפילו שם סכין בידה, אבל היא לא לוקחת, ואני לא שם. אני ממשיך ללכת.