עסקה עם היקום\פרק 1

אני חייב להודות שזה היה יום רגיל למדי.נו טוב,לפחות הוא התחיל כך.
התעוררתי ושכבתי מספר רגעים ובהיתי בחתול שלי,זורו,שנמנם בשלווה ולא הזיז אפילו שערת שפם אחת למשמע השעון המעורר שלי.
הוא היה היחיד שהיה מסוגל לישון כשנראה שמטאליקה עוד שניה וקופצים מתוך הפלאפון שלי, כנראה במטרה להעניק לחדר שלי מראה עוד יותר קריפי ממה שהוא במציאות.
קמתי.כמובן ניערתי מעט את זורו,שהמהם מיאו ישנוני ביותר,התהפך על הגב והמשיך לישון.
אחרי שצחצחתי שיניים,התלבשתי וארגנתי את התיק שלי,ניגשתי לעבר המראה.אוקיי.הכל בסדר,השיער המתולתל הארוך שלי,שהיה בעצם הדבר היחיד שאהבתי בעצמי,פרוע ונראה כרגיל.העיניים במקום.יש לי פנס קל מתחת לאחד מהם.אתמול בערב בדרכי למטבח הייתי כל כך עייף שנתקלתי בדלת ארון פתוחה.כן, זה מה שקרה.כעבור דקות מספר,אני מגיע למסקנה שאני רזה מדי.החולצה השחורה ומכנס הגינס אפילו מעצימים את זה.אני מוציא לעצמי לשון,מה שגורם לי להרגיש הרבה יותר טוב ונותן לי לצאת,פחות או יותר,בלב שלם מהחדר שלי.
אני יורד למטה וכמעט ומפיל עציץ שהוצב על ידי אמא שלי,בצורה ממש לא זהירה,בפינת המדרגות. זה עציץ ורדים .צמח שאני,אם להגיד את האמת,לא בדיוק מחבב.אני מעדיף רקפות. או לפחות ארכידאות.הייתי מפיל אותו בחן רב אם אמא שלי לא היתה עומדת במטבח ונועצת בי מבט חודר,שאמר משהוא בין "אור…אל תחשוב על זה אפילו…" לבין "הוורדים המסכנות היו רוצחות אותך ברגע זה רק אם היו מסוגלות לכך!". לא השתעשתי הרבה במחשבה על כך, כיוון שאמא שלי אמרה
"קדימה,אל תעמוד פה סתם ככה,עוד תאחר לבית הספר .אתה בטוח שאתה לא רוצה לאכול?
"לא אמא אני בסדר."עניתי "לקחת את קרן לבית הספר?"
"כן,כן,כמובן…"מלמלה אמא תוך כדי ניקוי השייש ."ואל תשכחו לסגור את הדלת כשאתם יוצאים…"
לא היה לי ברגע ההוא שום כוח רצון להסתובב סיבוב של מאה שמונים מעלות,לעלות במדרגות חצי מהדרך לחדר שלי,כלומר למקום בו היה ממוקם,פחות או יותר,החדר של אחותי קרן.אז פשוט חיקיתי בסבלנות שהיא תצא משם.כעבור כחצי שעה היא יצאה משם,כולה מגונדרת ונראת כאילו היא הולכת להופיע בברודווי.זאת הדוגמא המתאימה ביותר לתיאור מצבה,שהיה לדאבוני,חסר תקווה לחלוטין.
"בוקר,דמבו"אמרתי בחיוך,תוך כדי שאני מנסה להשוות את גודל העגילים באוזנייה של קרן לגודל האוזניים של "דמבו,הפיל המעופף",ועד כמה שאני זוכר את גודלם,למרות שכבר לא ראיתי אותו הרבה זמן,היו,בצורה מצחיקה,זהים למדי.
קרן רק מושכת בכתפיה באדישות ומשמיעה מין "המממ" מתנשא.
היא נותנת לאמא נשיקה פרחית במיוחד.אני סתם מחבק אותה.אמא מרטיבה את שנינו בנשיקות ואומרת לנו,כמו בכל יום,לשמור על עצמינו,לא לדבר עם זרים ועצות אחרות,שכל אמא פולניה שמכבדת את עצמה היתה אומרת.
אנחנו יוצאים מהבית והולכים לאיתנו לכיוון בית הספר.אני מוציא את האוזניות שלי ומיישר את שערי,שלא יפריע.
משום מה,קרן מחליטה לשבור את השתיקה המסורתית בינינו ופונה אלי בשאלה האם אני יודע היסטוריה בצורה סבירה.
אני עונה שפחות או יותר,וכמובן מוסיף בשאלה,למה לעזאזל היא צריכה את זה.
"יש לי מחר בוחן בהיסטוריה,רציתי לשאול אם תעזור לי היום בערב,או משו כזה"
"סבבה"עניתי .אנחנו ממשיכים לשתוק.אני כבר רואה את בניין בית הספר מעבר לפינה. כמה נחמד. הגענו בדיוק בזמן.לפני שאנחנו נרדים במסדרון,אני מציע לקרן לפחות להוריד את הליפ-סטיק, שגורם לה להיראות בת שמונה עשרה פלוס,מה שהיא לא."אור,סתום ת'פה" מציעה לי קרן, אבל יותר בלבביות מאשר בכעס.