על העץ

סופרת את הדקות שאני צריכה להיכנס לחדר המטופלים. אני יושבת שם על ספסל העץ במסדרון חסר אור שמש והרגליים שלי מתנדנדות בחוסר רוגע מעל הרצפה. מתי כבר אוכל להיכנס ופשוט לגמור עם זה? אני מחכה לפעם הראשונה שלי לשיחה עם פסיכולוג בשם אמיר בורנשטיין. איך אפתח מה אגיד? אחרי עשר דקות של המתנה שעברו להן כמו ארבעים תפסתי את הרגליים ובחרתי משם. ירדתי במהירות במדרגות הבניין אל בחוץ, אל השמש שמסנוורת את כל הבעיות שלי ככה שהן לא קופצות בראשי לזמן מה. התחלתי לרעוד וקצב הלב שלי היה מהיר מאוד. עדיין הייתי מחוץ לבניין שבו נמצא החדר של הפסיכולוג שממומן מקופת החולים. חיפשתי משהו לשבת עליו אפילו רק לרגע, אני חייבת לשבת. לא היה שם ספסל לא כיסא לא תחנת אוטובוס בקרבה כלשהי, אז פשוט נשענתי על הקיר ודרדרתי את הישבן עד שנגע באדמה. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ מלהישען על הקיר ולתפוס את הראש עם הידיים בתנועה מתגוננת. היה לי יבש בפה, ועור ברווז מקור אפילו שבחוץ 28 מעלות היום. זה החל כזרם איטי של דמעות שסתם יצאו להן, לא באמת רציתי אותן. אמרתי להן בראש, שהן לא חברות שלי אני לא ילדה בכיינית שמתייפחת באמצע הרחוב. אבל לא יכולתי לעצור אותן, הן כמו אויבות שאין איך להילחם בהן חוץ מלחכות עד שיעברו. רציתי להרים את ראשי מעלה ולהתפלל שאדם קרוב אלי יעבור מולי ויתכופף אלי לשאול מה קרה ולחבק אותי. אבל אף אחד לא עבר, יא אללה אף אחד. הסתכלתי לצדדים, בעטתי באבן הדמעות פסקו ואז נשארתי עם פרצוף אדיש ותלוי על נקודה אחת. הלסת התחתונה שלי נעה מעט, בתנועה של כעס חסר הבעה. לא היה לי למי לבכות.. פרופסור בורנשטיין רואה בדיוק כמוני כל יום, הוא לא יבין מה כואב. האדישות אופפת אותי בכל עבר מחבקת אותי כשאני יושבת בשירותים ומסתכלת על התקרה, כשאני יושבת בהרצאה וחושבת על סקס במקום על החומר, כשאני כאן בבית מול המחשב. פעם הצלחתי לעוף רחוק לשמיים ונגעתי בהם.. הייתי כל כך מאושרת שלא הפסקתי לחייך. עבר לו יום ומצאתי את עצמי שכובה על הקרקע חסרת כל ככה פתאום. חסרת כל. הדבר המנחם הוא, שבזכות הרגל האדישות אני לא חושבת הרבה לפני מעשה כלשהו. בא לי לדבר אני מדברת, בא לי להתבודד כשסביבי חברת אנשים בלי להרגיש מוזרה, אני אעשה זאת. כי ככה בא לי. אין לי לב יותר אין לי רגשות יותר אין התלהבות משום דבר. ישבנו על העץ אתמול שמשקיף על כל העיר. הסתכלנו ודיברנו על כל מה שראינו. אמרתי שאני אוהבת את העולם הזה ואת כל החיים האלה, גם הוא אמר את זה. סימנתי עם היד עם האצבע המורה איפה נמצא המשרד של עבודת החלומות שלי בעתיד, והוא סימן לי איפה הופיע פעם עם הלהקה הופעה ממש מוצלחת. הרגליים שלנו התנדנדו על ענף העץ. אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא יעזוב ושהוא בחור כלבבי ואני אוהבת את האדם שהוא. הוא אמר שהוא אוהב אותי מאוד וישמח להישאר איתי על העץ עד שניפול מחוזק הרוח.