עין מסתורית – הסיפור המלא שמעולם לא סופר
האם אתם מכירים את הסיפור עין מסתורית? רוב הסיכויים שכן, ששמעתם כמה גרסאות קצרות וקריפיות של הסיפור. אבל לא שמעתם את האמת המוזרה, המפתיעה והמקורית מאחורי הסיפור.
אני כאן בשביל לספר לכם את הגרסה המלאה וההזויה ביותר של עין מסתורית.
זהו היה היום הראשון באוניברסיטה שלי, התרגשתי מאוד. הלכתי בשמחה וצהלה לאזור, כמו ילדה קטנה וילדותית. שיערי הזהוב נשא ברוח ו"הלך" אחרי במלא המרץ. עיניי הירוקות חייכו, חשבתי שזה יהיה יום מושלם בשבילי, טעיתי…
דווקא היום באוניברסיטה עבר מהר ובקלילות, וכאשר נגמר היום הלכתי לספרייה.
לידי עבר איש מוזר, רטייתו שחורה, בגדיו בלויים ושחורים ושיערו מרחף במעבר, בעל ריח קשה ומוזר. הוא הסתכל עליי במבט רצחני, עברתי למדף אחר בספרייה וראיתי שהוא נעלם, חשבתי שהוקל עליי וזה עבר, אבל זאת הייתה רק ההתחלה…
לקחתי ספר שנקרא "הסתר" והסתכלתי בכריכתו, היה שם פרצופו של הבחור שראיתי לפני כמה שניות, אותו אחד שהסתכל עליי במבט רצחני, נבהלתי, צרחתי כמו משוגעת וברחתי מהספרייה.
הספר נפל על הרצפה בכבדות, הרגשתי שמשהו לא טוב קורה.
היה זה כבר ערב, אותו יום שעבר כל כך מהר בלי ששמתי לב. רציתי לבקש מהחבר שלי שיאסוף אותי משם, שלא אצטרך ללכת ברגל הביתה… לבד. מחשבה רעה עלתה בראשי, שאולי הוא עוקב אחריי. "היי תומר" אמרתי בשמחה כאשר ענה לי. "היי ליהי, איך היה היום מאמי?" צחקק תומר.
"היה מעולה, תודה ששאלת. אתה יכול לאסוף אותי?" שאלתי בתקווה שיענה שכן.
"לא יכול מתוקה, אני בעבודה ועוד שנייה נכנס לישיבה של כמה שעות, מצטער" אמר בעצב.
"זה בסדר מאמי, ביי" אמרתי באכזבה שלא שם לב אליה. "ביי" אמר וניתקתי.
נורא פחדתי ללכת לבד, אבל לא הייתה לי ברירה… הדרך הייתה קלילה ודי מהירה, אך שכחתי מאותו מסדרון אפל ומסתורי אשר הייתה צריכה לעבור בו כדי להגיע לבניין המגורים שלי.
מקום קר ובודד, שומם מכל אדם… הפנסים כבו וקול הרוח הקרה צמרר את גופי.
הסתכלתי לכל עבר, ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה. הלכתי באיטיות לעבר השביל,
ולקראת הסוף ראיתי דמות מגיחה מן החשכה, מתקדמת לעברי.
רציתי לצלצל למישהו, שיהיה איתי על הקו, אך לא הייתה קליטה.
שמעתי קולות רחש מכיוונה של הדמות, והתקדמתי יותר מהר על מנת רק לעבור על ידה ולשכוח ממה שעברתי היום, אך זה לא היה בדיוק כמו שתכננתי.
הדמות חלפה על פניי ברוך וברחה. הרגשתי כאב בצד הבטן וראיתי שריטה עמוקה נוטפת דם ממני, נשכבתי על הרצפה והתפתלתי מרוב הכאב, חשבתי שאני אמות מרוב הדם היוצא ממני, צרחתי לעזרה, חשבתי שלשווא.
התקדמה לעברי דמות אחרת, נבהלתי מאוד וניסיתי לברוח, אבל גיליתי שתומר בא.
"שמעתי צעקות ובאתי, את בסדר?" שאל בדאגה. "לא" אמרתי והצבעתי על השריטה שהפכה לפצע ענק. "מה קרה?" שאל והרים אותי לידיו. "לא יודעת, מישהו עבר לידי ופתאום קיבלתי את השריטה הזאת, אני משערת שהוא עשה לי את זה." אמרתי ברעידות.
הוא הנהן והרים אותי הביתה, חבש את הפצע שלי בתפרים והלכנו לישון.
קמתי בבוקר ליום חדש באוניברסיטה, והאמת שהיה אותו יום כמו אתמול, מאושר יחסית.
לפני שהלכתי הביתה הרגשתי יד מושכת אותי. זה היה אותו בחור עם הרטייה!
הוא משך אותי לעץ רחוק ושאל "את זוכרת אותי?" הקול שלו לא היה מוכר לי…
"לא" אמרתי בהחלטיות. "לא חשוב. מה שאני רוצה להגיד לך הוא, שהקללה תימשך
בהמשך 10 שנים, ואעקוב אחריך תקופה בכל ימיך, בכל זמן ומקום, את תראי אותי ותנסי להתעלם, אחרת לא יהיו לזה תוצאות טובות." אמר ונעלם.
כל כך פחדתי, רעדתי מרוב הגועל שהרגשתי. ראיתי שבכיסי היה פתק שבו היה כתוב :
"האמת תצא לאור, את אחת מאיתנו, את מדמנו.
תקבלי את האמת ותהיי שלמה איתה, תמשיכי בחייך הרגילים ותראי מה קורה"
זרקתי את הפתק לפח וברחתי הביתה.
הסתכלתי במראה וראיתי שיש צלקת קטנה, מן שריטה על העין שלי, צלקת שתישאר לעד.
ראיתי שלידי הייתה רטייה, הרכבתי אותה על עיני והרגשתי צמרמורת רכה עוברת בכל גופי.
עברו להם ימים, ואני התעוררתי לבוקר אחד של סיוט. תומר לא היה לידי, וראיתי אותו
תלוי, נוטף דם… בכיתי ומיררתי המון, חשבתי שהוא התאבד… ראיתי לצדו פתק שכתוב
"הרטייה של הבחור" והבנתי מה קרה. עברה לה השבעה של תומר וקרה לו עוד אסון.
חברתי נעמה מצאה את מותה כתלויה ב"רוטב" דם. "הרטייה של הבחור, אזהרה שנייה"
נבהלתי מאוד ובכיתי המון, לא ידעתי מה לעשות. עברתי לארצות הברית על מנת לנסות להתרחק כמה שיותר, למרות שבתוכי ידעתי שלא משנה מה, הוא יעקוב אחרי. לקח לי המון זמן להתגבר על תומר, ועד עכשיו נשארת בי צלקת נפשית, שלא עוברת כל כך.
עברו כבר חמש שנים ואני עדיין מפחדת ממנו, מסתכלת לכל עבר ומפחדת מכל צעד שלי.
מציצה בתריסים לראות שהוא לא מסתכל ומסתובבת עם רובה בכיסי,
עושה הכל בצורה "הנכונה" ונזהרת כמה שיותר.
כנראה שבחיים לא אדע מהי עין המסתורית ההיא, כנראה ששאלות רבות לא ייפתרו עד שאגלה את מותי…
תגובות (0)