עולם שטוח

אני מביט מהחלון מסתכל על האנשים שעוברים ברחוב.
שטוחים. כל כך שטוחים שהם כמעט שקופים.
הולכים. לא שמים לב לפגם בצורתם.
לא שמים לב שהם כבר לא אנושיים.
כולם נראים כמוהם. הם לא שונים. זה באופנה.
להיות שטוח כמו נייר.
דוגמנית אחת שאני אף פעם לא זוכר את שמה עשתה ניתוח.
השטיחה את כל הגוף. הוציאה את כל האייברים הפנימיים.
את המוח היא סוחבת ביד בתוך תיק שעיצב מעצב על שאני אף פעם לא זוכר את שמו.
אחריה כולם עוברים את הניתוח.
עכשיו כמעט לא נשארו אנשים מלאים. כולם שטוחים.
ואני בחדרי, מביט מלמעלה, מרגיש חייזר, מרגיש שמן.
אני חושב לעבור את הניתוח.
להשטיח את הגוף. להוציא את כל האייברים הפנימיים.
נכון, תמיד לעגתי לאלה שהלכו עם העדר.
שאהבו את אותה מוזיקה כמו כולם ולבשו את אותם בגדים כמו כולם.
אבל למה זה אומר שאני צריך להיות שונה?
זאת לא הרגשה מאוד נחמדה, להישאר יחיד.
מה גם שכבר אין בגדים בשבילי, כולם מייצרים בגדים לשטוחים.
אבל… אני באמת רוצה להיות שטוח?
הרבה יותר כיף ככה.
להביט מהחלון אל האנשים השטוחים ולשמוח שאני לא כמוהם.
להישאר סגור בדירה, לשבת על אותו כיסא, לאכול את אותו אוכל קפוא מקופסאות.
לא לפגוש אך אחד. את כולם אני מפחיד.
הם כבר לא רגילים לראות אדם כמוני.
אדם מלא.
אדם שיכול להרגיש את עצמו.
אדם שלא צריך להתרחץ עם ספוג.
עזבתי את החלון.
לפעמים נמאס לבהות כל היום מהחלון באנשים שטוחים.
הלכתי לישון, אני אפתור את השאלה אם לעבור ניתוח או לא בזמן אחר.