עובר | חלק ג

אני מסתכלת במראה ונתקלת בפנים קטנטנים ועניים חומות בורקות. גם השיער מבריק והוא נופל בפסי נחושת מתנחשלים על כתפי עד למותני. השיער מכסה את כתפי וחזי אבל עדיין בטן עגולה מזדקרת מבעד לו. ההריון נותן לי חיים.

נכנסנו לאחת מהמסעדות הקטנות שבאמצע שום מקום. אמא סייעה לי להגיעה לשולחן, תחילת חודש שני ואני כבר מתקשה ללכת. ״סליחה אפשר להזמין?״ אמא שואלת את אחת המלצריות. בשבועות האחרונים אנחנו נימצאות בדרכים מנסות להמלט מצומת לב. התינוק גדל במהירות וגם אני משתנה, אתמול כשהסתכלתי במראה הדרך היחידה לתאר הייתה זוהרת: כאילו משהוא לקח ספרי זהב והשפריץ בכל מקום. אני מפחדת וגם אמא למרות שהיא מנסה להסתיר את זה. יום לאחר הביקור בבית החולים כשהרופא התקשר ופקד עלינו לחזור היא סרבה, והוא לחץ עליה להגיד איפה אנחנו נמצאות היא סירבה שוב פעם ובסוף הוא איים בתיאורים איומים של דברים מזווגים שעלולים לקרות לי, היא רק אמרה תודה בקול רועד ניתקה את השיחה והשליכה לפח הקרוב את הפלאפון ״הוא רק יסבך אותנו״.
אנחנו מדברות כל יום על התינוק וכמה נפלא הוא יהיה, שתינו מוקסמות ממנו כבר, אבל אף פעם אנחנו לא מדברות על הדברים המוזרים-מאיפה הוא בא? ואיך הוא גדל כלכך?. ופעמיים כבר קרה לנו שאנשים שניראו כעוקבים אחרינו גרמו לנו לעזוב מקומות מהר, באמצע הלילה.
״הינה בבקשה״ המלצרית הניחה צלחת לפני וסקרה אותי באי נוחות, התעלמתי ממנה וניגשתי לאכול, רעבה בשביל שניים. ״הם כולם מסתכלים עלינו״ אמא לחשה וראשה הסתובב בעצבנות לכל עבר, ובאמת כשהרמתי את מבטי ראיתי כמה אנשים מורידים את עיניהם במבוכה. ״בואי, הולכים״ אמא אמרה בבהילות ולפתה את ידי כשעניה מתרוצצות לכל עבר. כבר עמדנו לקום כשהמלצרית נגשה אלינו שוב; היא פיתלה את שערה השחור בין אצבעותיה בעצבנות וכשניסתה לבסוף לדבר פנתה אל אימי ״אני מצ׳תערת גיברת, אבל את מבינה האנשים פה לא מבינים איך את כאן, ז׳תמרת.. סתכלי״ היא דחפה עיתון בעל שם לא מוכר מול פניה של אמא. תמונה שלי ושלה מחייכות על רקע הים התנוססה בראש העמוד ומתחתיה היתה הכותרת -באותיות מוגדלות ׳אם ובתה נעדרות כבר שבועיים׳ ומתחתיה בכותרת משנית נכתב:׳חשד- האם חטפה את ביתה מבית החולים תוך מניעה של טיפול חשוב..׳. זה הספיק לי, התחלתי למחות אבל אמא רק לחצה את ידי והביטה במלצרית שבידיוק התחילה לדבר ״את מבינה גברת, זה די מוזר לאנשים, פתאום ת׳באה ואת דומה לאישה ההיא ששם אבל הבחורה לא אפילו שהם בערך אותו גיל והא-״. אמא שלי עצרה אותה בהינף יד והרימה את קולה כדי שכולם ישמעו ״זה לא אני, אני מצטערת שהדאגתי אתכם וזאת פה שכאן זה אחותי״ היא חייכה חיוך מתוח ״וניראלי שיהיה די בעייתי לחטוף אותה בכל מקרה״. היא התיישבה הזיזה את העיתון והתחילה לאכול, ״ אמא את מ-?!״ לחשתי לחוצה וניסיתי לתפוס את מבטה. בלי להרים את עיניה מהצלחת היא ענתה ״הם לא מזהים אותך את גדלת, השתנת״ את המילה האחרונה היא אמרה ברעד קל ״פשוט תמשיכי לאכול ותני להם לעבור הלאה״. ניסיתי לאכול אבל התיאבון שהיה לי מקודם נעלם והשאיר תחושה לחוצת בחזי, מבלי משים נגעתי בביטני ודימיינתי את עצמי מרגיעה אותו, הכל בסדר אני לא אתן להם לייצוא אותך. ברגע שאמא גמרה לאכול יצאנו משם והחלטנו כאחת שאסור שזה יקרה עוד פעם.

הבית יותר צריף מאשר בית אבל בכל זאת התחושה בו של חמימות והגנה. אני מהדסת מהספה הממורטת אל השרותים לעיתים קרובות. אני רעבה כל הזמן וחם לי למרות שבחוץ יורדים מטחי גשם בלתי פוסקים-כאילו משהוא שכח לסגור את הברז שם למעלה.
קנינו את הבית בגרושים מכפרי זקן שרק רצה דרך להפטר ׳מהחורבה המזוהמת הזאת׳- כדברו. האוטו שלנו חונה על שביל האפר שבקצה היער ואמא מוציאה אותו רק כדי לקנות מצרכים בסיסיים ועוגיות, הרבה עוגיות. אני מספרת לתינוק סיפורים מדי יום והוא מצידו מושיב לי בבעיטות שהולכות ומתגברות ואני אוהבת אותו. הוא יהיה יפהיפה אני בטוחה: הבן המושלם שלי. אין לי מושג למה או איך אבל מסיבה כלשהיא אני בטוחה שהוא בן, ואמא אם כל מה שקורה מסביב לא יכולה אלה להסכים לדבריי:מקבלת מוזרות קטנה זו כבר בהשלמה מורגלת.
התינוק הוא של שתיינו-אני שנושאת אותו לכל מקום והיא שנושאת אותי לכל מקום, ומגנה עלי ועליו. 

באחד הימים בהפסקה ברוכה משרותים וזלילת עוגיות התכרבלתי על הכורסא ונרדמתי. חלמתי.
היה בוקר והעננים שחו על פני השמש ויצרו מניפה אחת גדולה של קרניים על האחו. האחו הפורח היה מלא בחיות מכל מין וסוג. הלכתי בין נמרים ופרות נינוחה אבל למראה טלה קטנטן ידיי לפתו את בטני, היא הייתה ריקה והתינוק נעלם. חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי בפחד. בעודי חולפת על עדר פילים תוכים וגורי ארנבים הבחנתי בחבילה לבנה על ראש אחת הגבעות המוריקות ובלי לחשוב רצתי לעברה. מקרוב ראיתי שהחבילה הורכבה משמיכות צחורות שרטטו מידי רגע. צחוק פעמונים מושלם בקע מהן ובלהיטות של שיכרון חושים הרמתי אותן. סבבתי את הצרור כך שאוכל להסתכל בפני התינוק. התינוק המושלם שלי, ובעצם מה הוא בידיוק? הרמתי את עיני אל ראושו נרגשת ידי רעדו ו-
התעוררתי. אמא תרקה את הדלת ״הבאתי עוגת גבינה כמו שביקשת״ קראה. נשמותי היו מואצות וזרמי התרגשות עברו בידיי. הוא יהיה מושלם אני יודעת.