ספר המתים בשלושה חלקים (חלק ראשון)

גמד המוות מבקר לעיתים בגני ילדים. הוא היה נראה כמו אחד מהם אילולא הגוף הפחוס שלו והפנים הזקנות והציניות. ראיתי אותו מתקרב לרון טוסמן, יום אחד, כשבאתי לאסוף את אח שלי מהגן. רון טוסמן הוא ילד די מגעיל. הגמד התיישב לצידו על שפת ארגז החול ורון עיקם את הפנים: "איכס, מה אתה? מבוגר או ילד?".
הגמד לא הגיב אל הילד, הוא הביט קדימה. תפס חופן חול ובלע אותו.
"מה אתה עושה?" שאל רון טוסמן.
"לפעמים," אמר הגמד בקול נמוך תוך כדי שהוא נשען לכיוון רון, אך עדיין לא יוצר קשר עין, "אני אפילו מגרד את הלבן של הקירות ובולע." עכשיו הוא הישיר מבט אל רון והמבט השחור הכנה שבעיניו השתקף בפני הילד כסטירה מצלצלת. רון טוסמן הוצא מהאיזון הטבעי שלו.
גם הוא אהב לכרסם סיד.
"אז למי אתה אוהב להרביץ הכי?" שאל הגמד בחברותיות.
"אני?" שאל רון, מסמיק, "אני אוהב להרביץ לכולם. אני מרביץ לאיתי ולשלומי ולירדן…" הוא ספר עם האצבעות, אך נעצר. "למה אני מספר את זה… לך? יא זקן מכוער. אתה בטח תלשין לגננת."
הגמד ספר עם האצבעות גם הוא, מחקה את רון. "איתי, שלומי, ירדן. אלה שלושה. רק שלושה?"
רון היה מבולבל. "לא, אלה רק האחרונים."
"רון סנואו, אתה לא יודע כלום עדיין." הגמד אמר.
"מה? אני יודע הרבה דברים! אני יודע שטלי עדיין לובשת חיתול." רון אמר.
"אני יודע שאתה פוחד מחדי קרן." אמר הגמד.
"אני לא!" רון צעק.
הגמד הצמיד את שתי ידיו ויצר צורה של קרן על המצח. פתאום הוא התנפל על רון. "מווו!" רון התהפך אחורנית מרוב בהלה, והגמד צחק.
"אתה רשע!" הטיח בו רון.
"רוצה להיות כמוני?"
"כן!" רון שאג.
"בוא בעקבותיי".
הוא קם והלך לכיוון בית העץ. רון משתרך אחריו כמו כלבלב.
"אולי אני אלמד אותך דבר או שניים… דברים סודיים כאלה. אולי אני אלמד אותך למשוך לבנות בשיער… כמו מבוגר. אבל אתה יודע, רון, אני אעשה את זה רק -" וכאן העיניים הקטנות שלו נעשו מרושעות אפילו יותר "- אם יבוא לי. הו הו הו!"
מעבר לגדר, ראיתי את ההורים של רון טוסמן משקיפים. העיניים שלהם כבדות, הפיות נפולים. אני בחיים לא הייתי מזמן את הגמד, אבל הם יודעים מה הם עושים, נכון? אחרי הכול, במדינה הזאת, אם רוצים להביא ילדים, צריך להוציא תעודה שאומרת שאתה לא אידיוט גמור (*סרקזם*).
כמה דקות אחר כך ראיתי אותו מוביל את רון טוסמן החוצה מהגן, ורון חג סביבו כמו אווירון שקיבל מכונת ירייה חדשה… מלייזר! כשהם היו בחוץ רון נעצר ואמר: "היום יום חמישי."
"אז מה?" שאל הגמד.
"ביום חמישי אני הולך אל ספתא אחרי הגן."
"אוה, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך, רוני. אפשר לקרוא לך רוני, נכון?" ומשלא קיבל תשובה, המשיך. "סבתות הן קצת כמו חול, רון, אתה לא חושב? קצת כמו ילדים שצריך להרביץ להם."
"אסור להרביץ לסבתא." אמר רון.
"הן משתינות מתי שבה להן. אפילו לא שולטות בזה. כמו כלבים, כמו תינוקות."
"אבל סבתא תמיד מביאה לי שוקולד ועוגות."
"היא קונה את האהבה שלך בסוכר וקלוריות. תסתכל איך אתה נראה, רון. הדבר האחרון שאתה צריך זה עוד עוגת שוקולד עכשיו. זו ממש זנות לאור יום – שוגַר גרֵני – כי אם לא בגלל הפינוקים אז בגלל מה תאהב אותה? בכלל הפה שלה שמריח כמו ביוב?".
רון טוסמן מלמל משהו.
"סבתות הן דרעק, רון. ותאמין לי, הכי הרבה תועלת הן מביאות אחרי שמתו." הגמד סימן לרון עם היד שהוא אמור להבין מה המסקנה הטבעית המתבקשת. רון הביט בו כמו אידיוט (ופתאום הוא נראה די דומה להורים שלו…)
"אני מדבר איתך על ירושה. הרבה הרבה כסף. יותר מה שאתה יכול לספור. עד כמה אתה יכול לספור, רון? אתה יודע שהיום לפנות בוקר סבתא שלך מתה?".
אף פעם לא אהבתי את גמד המוות.

הסיפור שלי עם ה so cold "מוות" מתחיל באחד בספטמבר השנה. שוטטתי בין הכיתות כמו רוח רפאים שאיבדה את הרוח. כמו סדין ישן. כולם היו שמחים ונרגשים. הם דיברו בקולות רועמים, התחבקו וצחקו ואני… אני הייתי מבואס כמו גור חתולים שגילה שכל האוויר בעולם הוא בעצם מים. מתוך ההמון האפור ההוא (אפור בעיני רוחי. צבעוני בפועל), צץ לפתע פרצוף ושמו לירון: "איפה התחבאת כל הקיץ?"
אז סיפרתי לו מה לא עשיתי בקיץ, והוא סיפר לי מה הוא כן עשה. ומפה לשם קבענו לעשות את 'העבודה הסמינריונית' ביחד (כאילו לא היינו עושים אותה ביחד גם ככה…). אוה, העבודה הסמינריונית – הדבר היחיד שגרם ליב'ניקים לשקשק, לצרוח ולקפוץ מגגות של אולמות ספורט. העבודה הסמינריונית גרמה אפילו לחמש יחידות מתמטיקה להיראות כמו סודוקו לילדי הגן (עם שש עשרה משבצות במקום שמונים ואחת. במקום מספרים – שלוש חיות ולב אחד). וכשאמרתי 'לקפוץ מהגג', זה לא היה לגמרי בצחוק. בין שלושה לחמישה תלמידים מתאבדים כל שנה בגלל העבודה הזאת.
אבל אני לא רוצה לדכא אף אחד. נחזור לדבר על מוות:
בגלל טיפוסים מהדגם של רון טוסמן, ואחרים שלא היה להם רצון רע, אבל הם פשוט היו כל כך חלולים שכשהקישו על הגולגולת שלהם נשמע אקו, גדלתי אל תוך מציאות של נידוי חברתי. כשכל הנערים סביבי תפסו גובה והצמיחו שערות במקומות מביכים, וכל הנערות תפחו בחזה ובמותניים, מצאתי את השיחות שלהם יותר ויותר נדושות ופרימיטיביות. בשלב מסוים, אפילו האמנתי שאני פרימטולוג שנשאר תקוע, בגלל איזו טעות אירונית, בתוך להקת הבבונים שאותה חקר באפריקה (הם חושבים שאני אחד משלהם. אסור לי להגיד שום דבר שיסגיר אותי. ההישרדות שלי תלויה בכך).
אבל המצב, בפועל, היה הרבה יותר גרוע. התביישתי בעצמי. התביישתי בבדידות שלי. הסיוט הגדול ביותר שלי היה הפסקות – כשכולם דיברו, צחקו ועשו גלגלונים ופליק-לקים של אקרובאטיקה חברתית, אני אפילו לא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי (לשלב או לדחוף לכיסים?). פחדתי שיראו שאין לי מה לעשות, ושאני לבד, ושאין לי חברים, ולכן הלכתי – מהכיתה לחצר, מהחצר למגרש הכדורסל, מהמגרש לברזיות, מהברזיות לבניין מדעים… הלכתי, כדי שיחשבו שיש לי משהו לעשות עם עצמי. דאגתי שאף אחד לא יוכל לשים לב אליי מספיק זמן כדי לעלות עליי. התחמקתי מהמבטים שלהם כאילו הם היו הגסטאפו. וכשנתפסתי, העונש היה מר עשרות מונים. ככה זה היה. עשרים דקות להפסקה. ארבע או חמש הפסקות ביום. כל יום.
כשעליתי לתיכון קרה נס. שובצתי לכיתה עם אחד, לירון. לירון היה דברן מהיר ושנון – רב אמן של מילים. במשך חודש הוא ניסה להתחבב על החבר'ה המגניבים בגלל שהוא היה מאוהב באחת הבנות המגניבות. אבל הוא היה חנון מדיי בשבילם. אחרי כמה שיחות מקריות, הוא החליט לוותר על המרדף חסר הטעם ולאמץ אותי בתור חבר.
הוא זה שהציג בפניי את הטכניקה הנפלאה של "לקרוא ספר כשאין לך משהו טוב יותר לעשות כדי שאף אחד לא ידע שאין לך משהו טוב יותר לעשות." אבל כשהוא ראה את הספרים שהבאתי, הוא צקצק בלשונו ואמר: "אני צריך לחנך אותך לספרות יפה באמת."
כל ספר שהוא הביא לי היה אפל יותר מקודמו. כל פעם הייתי אומר: "אני לא מבין מה מושך אנשים בכל האלימות הזו. למה אי אפשר לכתוב ספר בלי שאף אחד ימות?" הוא היה עוצם עיניים ואומר: "פשוט תקרא."
אז קראתי.
בשלב מסוים יצרנו קומיקס. הוא כתב, בעיקר, ואני ציירתי. הקומיקס סבב סביב שני גיבורים עשויים ללא חת שנלחמו באויבת המושבעת האגדית, אם כל הרוע והסבל שבעולם, סמסרה. לירון תיאר לי אותה בתור גובלין קטן וירוק, בעל שיערות מאש שחורה, לשון מפוצלת לשניים ולפחות תשעה זנים שונים של מחלות עור (ומחלת מין אחת חמודה). חודשיים לתוך הקומיקס, התברר לי שסמסרה זה בעצם השם של אחותו, הצעירה ממנו בשנה. אבל את ההלם האמיתי קיבלתי לאחר עוד חודשיים, כשבאתי אליו הבייתה בפעם הראשונה וסמסרה פתחה לי את הדלת. מההלם הזה עדיין לא התאוששתי.
הנוכחות שלה תמיד גרמה לי להסמיק. לדאבונו הרב של לירון, כמו כל אחות קטנה, אחד התחביבים שלה היה להידבק אליו, וכתוצר לוואי של זה, גם אליי. סמסרה הייתה יצור מאוד שונה מאיתנו. היא ראתה את הסרטים הכי המוניים, זללה גלידות ועוגות צבעוניות והתעלפה כל פעם שהוזכר השם של אליל הנוער הנוכחי. נדמה שכל מה שהיה במוח שלה זה פרפרים ובנים בלי חולצה. במילים אחרות, היא הייתה נורמאלית לחלוטין, על כל הפרימיטיביות הנדושה שבדבר. לירון האמין שבסתר היא מקיימת איזשהו פולחן שטני שמערב שיערות של חתול ודם של ילדים נוצרים. שאלתי אותו למה, והוא אמר שככה היא רוקחת פרומונים נשיים. אחר כך היא מרססת על עצמה את הפרומונים, כמו בושם, ובגלל זה בנים נדבקים אליה כמו זבובים אל חתיכת צואה. הייתה לי תיאוריה אחרת, פשוטה בהרבה. אבל לא טרחתי להסביר אותה ללירון, מפני שבכדי להבין את התאוריה שלי, לירון היה צריך לקבל את ההנחה המגוכחת שסמסרה אינה, בעצם, גובלין יורק אש.
בשבוע השני ללימודים, המורה הסירה את הלוט מעל הנושא של העבודה הסמינריונית. הנושא היה 'מוות'. כל זוג תלמידים קיבל שאלה שעליה יצטרך לענות בהרחבה, על פני חמישים עמודים. השאלות לא היה מאוד קשות:
"האם כדאי למות? הציגו שלוש דעות בעד ודעה אחת נגד. התייחסו לבעיה מנקודות מבט: כלכלית, חברתית, היסטורית."
"מהם הגורמים למוות? הציעו דרכים להימנע ממוות. פתחו מוצר דמיוני והסבירו איך הוא מונע מוות."
"כמה אנשים חיים יש בעולם? כמה אנשים מתים? חלקו את שתי כמויות אחת בשנייה והוכיחו שמתקבל יחס הזהב!"
וב'לא מאוד קשות' התכוונתי להגיד: קלות, בנאליות, רדודות ומיותרות. שאלות חסרות מחשבה לאנשים חסרי בינה. אבל כשהמורה עברה ליד השולחן שלנו והניחה עליו את עוגיית המזל עליה כתובה השאלה, היא אמרה: "נתתי לכם שאלה קצת יותר מאתגרת, כדי שלא תשתעממו."
נתתי ללירון לאכול את העוגייה. דברים מתוקים עושים לי בחילה. הוא קרא את השאלה ומשך בכתפיו באדישות. כשאני קראתי אותה הבחילה שלי הוכפלה. רתחתי מזעם: "רק בגלל שאנחנו היחידים בכיתה שמסוגלים לחשוב, זה לא אומר שהיא צריכה לתת לנו שאלות בלתי אפשריות. זה לא הוגן. זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה. בחיי… למה אנשים טובים צריכים תמיד להתחזות לנפגעי מוח כדי שלא יפילו עליהם את העבודות הכי שחורות?"
לירון לא היה שותף למצוקה שלי. הוא רק אמר: "עם היכולות שלך ושלי, אנחנו נחרטט משהו תוך חמש דקות. אל תדאג. יש לי בחדר ספר שאפשר לצטט."
"אבל זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה!" צעקתי. משהו בכל העניין נראה לי חשוד ביותר. נדמה כאילו הייתי לכוד באיזושהי מלכודת אפלה ורק עכשיו אני מתחיל להבחין בה. או אולי, אני לכוד במעלית שיורדת עמוק יותר ויותר אל תוך האדמה. מעלית ללא חלונות. והדבר שהכי הדאיג אותי בכל העניין: נדמה שהבנאדם שאני נמצא איתו בתוך הפח הזה מודע לכל העניין, אבל פשוט לא אכפת לו.