סיפור שכתבתי בגיל עשר

תמיד אמרתי שהעיר שאני גרה בה יפיפייה והכל בזכות חוף הים הנוצץ שלידה נהריה, ובאותו היום כשיסתיימו הלימודים רק שני קולות נשמעו באופק כשצעדתי לביתי בחברה של רותם והשבתי לשאלתה:
"אני לא באה !" חזרתי ואמרתי שרותם ניסתה לשכנע אותי ללכת לנשף תחילת שנה.
"למה לא?" דרשה.
"כי אני שונאת נשפים ! וחוץ מזה אף אחד לא הזמין אותי ! למה שמישהו יזמין אותי ? אני סתם מכוערת."
"עדי את הילדה מושלמת! כל ילדה פה הייתה רוצה להיות את," ענתה לי רותם.
"מה כל כך יפה בי?" שאלתי
"הכל!" ענתה. "שיער שחור בהיר ענים חומות עור לבן וגובה מושלם וחוץ מזה את גם חכמה זה המתכון לילדה המושלמת. בבקשה תבואי לא יהיה שם כיף בלעדייך!"
"נו טוב."
"יש !" קפצה רותם ורצה לספר לגל שאני באה.
"אז את באה?" שאלה אותי גל בשיעור היסטוריה.
"כן," עניתי במרירות. "ולא צריך לעשות מזה עניין !"
" לא צריך לעשות מזה עינין ?! כל הבנים בבית ספר רוצים אותך !"
" אף אחד לא רוצה אותי ! אם כל הבנים פה רוצים אותי אז למה אף אחד לא הזמין אותי ?"
"אולי הם מתביישים."
"לא הם לא מתביישים. טוב אפשר לשנות נושא?"
"טוב בסדר אז מה דעתך על הנושא הזה? היום את באה איתי לקנות שמלה לנשף."
"נושא מצוין," חייכתי.
באותו רגע נשמע הצלצול להפסקת אוכל יצאתי עם גל מהכיתה ורותם תפסה אותנו בדרך "והכריזה דניאל הזמין אותי לנשף !"
"זה נפלא רותם!" אמרתי לה.
"עם את הולכת?" שאלה אותי.
" לא הזמינו אותי
"עדיין. ועם מי את הולכת?" שאלה את גל
"אני הולכת עם שון!" צווחה משמחה. כעבור יומיים אני גל ורותם הלכנו לקניון החדש שבנו ממש בקצי העיר לקנות שמלות לנשף לא מצאנו שמלות מתאימות בשום מקום. עד שהגענו לחנות שלא נראתה ממש יפה במבט ראשון אך החלטנו בכל זאת להיכנס ועל קולב אחד ראיתי שמלה שנראתה בעיני מכושפת ארוכה ורותם הייתה בערך בגובה שלי בעלת שיער שתני עינים חומות בהירות וקצת שזופה וגל הייתה קצת יותר גבוהה ממני שיער בלונדיני חלק ועור לבן יום לפני הנשף שהבאתי להן את השמלות הן ישר התנפלו עלי בחיבוק ולא הפסיקו לומר תודה במשך שעתיים. היום המשיך כרגיל ועדיין אף אחד לא הזמין אותי לנשף. בערב של הנשף התקלחתי במשך שעתיים אחרי המקלחת לבשתי את השמלה נעלתי את הנעליים והתאפרתי לא הרבה והלכתי היה עשר דקת לפני שהנשף מתחיל נסעתי לנשף והגעתי בול בזמן. שנכנסתי ראיתי את רותם רוקדת עם דניאל ואת גל רוקדת עם שון. אני הלכתי לקחת פונץ ושם ראיתי אותו הוא היה מדהים. הוא היה גבוה ושרירי היה שיער שתני עינים בהירות ועור רגיל. אזרתי אומץ ודיברתי
"היי אני עדי," אמרתי.
" אני רון." הוא ענה קולו היה נעים כמו משי. "רוצה לרקוד ?" שאל אותי.
"אוקי." עניתי. באותו רגע בדיוק שמו מוסיקה של ריקוד ספרדי, התקדמנו לאמצע הרחבה והתחלנו לרקוד באמצע הריקוד הזזתי את הרגל אחורה ומתחתי לכיווני
"מה זה היה?" הוא שאל אותי
ועניתי : "כנראה שהמוסיקה פשוט מדברת אליי." המשכנו לרקוד ואז הוא הזיז את גופו אחורה וקדימה ואמר : "אז אנחנו לא צריכים מילון כדי להבין אחד את השני." בסוף הריקוד התנתקתי ממנו והסתובבתי אחורה כמו בבלט רק שאז החלקתי ונפלתי. באותו רגע נוכחתי שכולם מסתכלים עלי. כמה שניות אחרי ראיתי ששפכו את כל הכדורי שוקולד הקטנים על הרצפה ומזה נפלתי. רון רץ אלי ושאל "את בסדר ? היית מדהימה"
" לא הייתי. נפלתי"
רותם באה ושאלה "את בסדר ?"
"כן אני בסדר איפה גל ?"
"הלכה הביתה היא לא הרגישה טוב."
" אהה."
" בואי עוד מעט מכריזים על הריקוד הכי טוב של הנשף.:
" טוב אני באה." הלכנו לשורה הראשונה שהכי קרובה לבמה. המנהל ניגש לבמה והכריז הריקוד הכי טוב בנשף הוא שלי ושל רון, למרות שנפלתי. זה קצת עודד אותי.
. אני ורותם רקדנו קצת ואז הלכנו הביתה. שהגעתי הביתה אבא שלי היה ער, הוא שאל איך היה בנשף ? עניתי בסדר והלכתי לחדר שלי. בניגוד לשאר החדרים בבית החדר שלי לא בתוך הביתה עצמו אלה בחוץ בתוך אורבה ששיפצנו כי לא רציתי להיות עם דן בחדר. דן הוא האח הקטן שלי נכנסתי לחדר ומיד רצתי להוריד את האיפור מהפנים שלי. אחרי שהורדתי את האיפור הורדתי את השמלה ושמתי פיג'מה. ברגע שנכנסתי למיטה רותם התקשרה ודיברנו על הנשף. אחרי כמה שעות שדיברנו הסתכלתי בשעון לבדוק מה השעה וראיתי שהשעה שש וחצי לפנות בוקר, הודעתי לרותם ניתקתי והתארגנתי. הגעתי לבית ספר דקה לפני הצלצול. עד השעה הרביעית הכל הלך כרגיל בשיעור היסטוריה אני ורותם נרדמנו באמצע השיעור. המורה העירה אותנו בצרחות ושלחה אותנו לחדר המנהלת. אחרי השיחה עם המנהלת אריאלה שלמזלנו נחמדה מאוד היא הבינה שאנחנו תשושות בגלל הנשף ושלחה אותנו הביתה. שהגעתי הביתה בר האח הגדול שלי היה בבית. קפצתי עליו מרוב שמחה בגלל שהוא משרת בצבא וכבר שלוש שבועות לא ראיתי אותו. שירדתי ממנו הוא שאל למה את פה כל כך מוקדם. סיפרתי לו את כל הסיפור ואז שאלתי אותו איך בצבא ? כיף הוא ענה. לאח שלי כלום לא קשה אני זוכרת שפעם הוא הרים סלע ענקי שחסם את הדרך שלנו שטיילנו בהרים. דיברנו הרבה עד שדן חזר מהבית ספר עם פרצוף יותר חמוץ מלימון הוא ראה את בר והפרצוף החמוץ הפך לחיוך כל כך רחב שזה מפחיד. הלכנו שלושתינו לחדר שלי, וכנשכנסנו אנחנו רואים את כל החדר הרוס ושבור, ועל המראה כתוב באודם שלי.
'אולי הנפילה בנשף לא הרגה אותך, אבל אני כן.'