סיפור שכמעט קרה לי (באמת חח)

אני עולה לאוטובוס. אני צריך לשלם, אני מתיישב מקדימה ומפשפש בכיסי.
כשהאוטובוס מתחיל לסוע אני קולט שאני מרגיש לא נעים. אני דופק מבטים לנהג. הוא לא מסתכלת. מה, אני אקיא פה? לא, זה לא נעים. לפתע אני מרגיש את זה עולה. אני קם ומנסה לומר לנהג אבל לא יוצא לי כלום. הוא נבהל מהתנועות שלי. אני פותח את הפה וזה מתחיל לעלות לי עד הגרון. עיניו נפקחות בחרדה ולהפתעתי הרבה הוא פותח את הדלת של האוטובוס. רוח ועשן מכוניות מכים בפניי. אני ממהר אל זרם האוויר הפתוח, למען ירגיע את קיבתי. למרבה הצער יוצא לי מיץ כתום בהיר מהפה אל הכביש המהיר. אני נבהל, אז אני מקיא שוב פעם- בצורה כזו שכבר בטוח לא הולך להשאר לי כלום בקיבה. מר לי ורע לי. אני מרגיש נורא, מנגב ריר מהפה. זה לא נעים לי. גופי החלש נחבט מהרוח ומהקור.לפתע אני מבין שזה עבר כבר. אני מוציא את הראש מעט החוצה ומסתכל על הקיא הכתום בהיר מרוח על הכביש. אני מחייך.