סיפור ללא שם #3

היא התהלכה במסדרונות, כאילו חלומותיה מעולם לא הובילו אותה שם. הם היו מכוסים שטיחים אדומים מעוטרים בסימנים שחורים; שכבת אבק כבדה עטפה אותם. היא החלה להשתעל כאילו לא הייתה מודעת לזה שהייתה אלרגית לאבק במשך כול שנות חייה. כול חצי מטר במדויק הייתה מוצבת דלת מצד אחד של המסדרון האינסופי, על הדלתות היו דברים שונים ומשונים.
על אחת הודבקו מאכלים מסריחים-מקולקלים אחרים.
על שנייה בכלל היו תמונות מאנימה מסוימת, מפורסמת כנראה.
על שלישית מלא נעלי אולסטאר צבעוניות כיסו אותו בצורת כוכב מושלם. כוכב צבעוני מושלם.
על הדלת הרביעית, היה מודבק באותיות זרחניות ירוקות שמה. הדלת הייתה שחורה, אך הייתה הרגשה ניכרת שעץ המהגוני היה מכוסה הרבה ספריי שחור. הריח שלו אירח לחברה גם. היא המשיכה ללכת, גוש החל להתנפח בגרונה. ידיה החלו להזיע. זו לא פעם ראשונה שחלומותיה הביאו אותה למקום הזה, לא שנייה וגם לא שלישית. אז למה בכול פעם מחדש אותן הרגשות הציפו אותה? כאילו לא היה קרה מעולם. התנדף ממוחה, כאבק אפרפר. כפרפרים אפורים שמסתחררים מראשה, פרפרים קטנים ועדינים. שרק רוצים לברוח אל העולם שבחוץ. לחופשי.
המסדרון המשיך, ולא משנה באיזו דרך פנתה, חזרה אל הדלת המסתורית. כאילו הייתה מפצירה בה להיכנס, אם יכלה לדבר. עם יכלה גם לזוז כנראה הייתה גוררת אותו בחוזקה, עד שידה תחוויר, ל-בפנים. אל השחור. אל הכאב.
כשפתחה את הדלת בקול קרקוש, ביד רועדת, כמעט ולא התעלפה. השחור אינו חיכה לה. שום שנייה מימה שדמיינה אינה חיכתה לה. ציוץ הציפורים נשמע באוויר, מלא באווירה נעימה, ריח הדברים המתוקים שראתה מולה, הדיף ריח חזק שרר ודבק לכול מילימטר באוויר. הרגשה מחליאה פרפרה בתוכה. ברצינות?, חשבה.
פרחים היו עשויים ליקוריץ אדום, בצק הסוכר שהעצים עשויים מימנו, הפך פתאום לאדום- לתפוח אחד ענקי מבצק סוכר שהתגלגל בצורה נינוחה אל עבר נהר הגלידה שנצץ בשמש הענקית ששרפה אטאט את עורה העדין. רגליה טיפפו על הדשא העשוי סוכריות קשות בטעם ריבת חלב בזמן שהלכה אחורה, מנסה לתפוס תנופה כמה שיותר גדולה.
לחלק הזה בחלום היא בחיים לא הגיעה. היא תמיד הייתה חוזרת חזרה, צל מודעות אליה, לקיומה שרצתה לשמור היה מזדנב למוחה, חוזרת חזרה בקלילות, כאילו דבר לא קרה. עוזבת את המקום הזה וחוזרת אל חייה השקטים והמשעממים. אך הפעם היא רצתה לגמור זאת פעם אחת לתמיד, נמאס כבר להסתחרר סחור סחור לא?
מהמרת על חייה, קופצת אל עבר התפוח שבינתיים הספיק להתרחק רחוק משפת הנחל, ודביקות ממלאה את בגדיה ואת גופה. נטושה בחלל האין סופי, היא מנסה לשחות, לצעוק, לזעוק לעזרה, אבל אין אף אחד. לא במקום הנטוש הזה. המוח שלה, שרק היא, היא, דברים מוזרים שאהבה והיא היו בו. חלומה המשיך והמשיך, כסרט מתנגן, מתנגן באולמות הפחד שבתודעתה.
אבן שוקולד ענקית עצרה אותה והיא נעמדה עליה, מחכה לדבר הבא שיקרה לנשמתה העדינה, בחלומות המוות שתמיד חולמת. עינה השמאלית מתקתקת, חיוכה גדל עד שהוא הופך ללא הגיוני. עיניה מסתובבות בחוריהן, מפזרות דם כהה, כמעט שחור על פניה בעל תווי הפנים העדינים, שהופכים למחליאים משנייה לשנייה.
ציפור זהובה פוגעת בה בגבה, משאירה שקע מעגלי שם. היא נופלת אל נפילה אין סופית, שנגמרת באגם שוקולד, נותן טעם מתוק-מריר בפיה. השוקולד הסמיך מכביד על גופה לעלות למעלה, דחוף אותה בחוזקה למטה, כמו שרצה מאז שחלומותיה החלו.
גופה שוקע, שיערה נדבק לראשה ופניה, עיניה היחידות שנשארו. רק הן מבצבצות מעל השוקולד החום, פני שלד נגלות לפנייה, שתי שפתיו תפורות אחד לשנייה בחוטים כסופים, את שאר גופו מכסה ברדס שחור כלילה, רגליו נקטעו כדי שיוכל לרחף באוויר, לא משאיר סימנים שהופיע כאן מעולם.
חרמש שחור, מגואל בדם טרי נמצא בידו. בתנוחה כזו איתנה כאילו היה יכול לקרוע את העולם עם חתיכת ברזל מכושפת. פיו נקרע כאשר פותח אותו, חושף הבל פה רקוב ושיניים מעופשות. זה מאדים את פניו. קול חנוק נשמע מריאותיו הצנומות.
קול של צחוק צורמני מהדהד בראשה, חוזר בשידורים חוזרים. אז לפחות דבר אחד מימה שדמיינה קרה. דבר אחד זה מספיק. כך גם עיניה שקועות בשוקולד, בונות תבנית מושלם לשוקולדים מתוקים בצורתה. בדיוק מה שהוא רצה. אותה. עכשיו כשפיו פתוח יכל לכרסם אותה כמה שירצה.
קול צורמני המשיך להדהד שם. מאז ולתמיד. הילדה הזו, לא התעוררה יותר.
היא ריחפה במסדרונות כרוח האבדון, היא תרחף בהם כעת – לנצח.
היא תחייה בחלום, בדיוק כפי שרצתה.