סיפורי מלאך המוות.

אני מלאך המוות. צל קודר ועצום. המוות בהתגלמותו.
אני יורד בלילה לעבר עולם בני האדם ונאלץ לרשום שרוב בני האדם יגיעו לגיהינום.
קוראים לי מון.
אני משרתו הנאמן של אלוהים.
ואני חיי בתזוזה נצחית. כמה נפשות אני רואה בדרכי. "או, הנה מון!" אמרה נשמה שקופה חלקית בעל גוון ורדרד וספקה כפיים.
אני שהייתי עייף באותו רגע נראתי כמו זקן בן שמונים מיהרתי לחייך ולשנות את פני לנער בן עשרים. ערבוביית הנפשות נאנחה, ואחרי שבחנתי אותן גיליתי שכולן נקבות.
"אדוני, אתה לא מבין באיזה מצב אני! הכל לא הולך פה בעולם הזה של המתים!" ואז כולן התלוננו ואני הקשבתי ואפילו טיפלתי בהן.
אבל קול אחר קרא לי מאחורי כל הנשמות השקופות למחצה. אני התעלמתי לרגע מהדיבורים שלהן והתקדמתי אל עבר הקול. ואז ראיתי אותה, את הנשמה שצבעה היה אפור והיא הייתה בלתי נראת כמעט.
"מי? מה?" מלמלתי.
הנשמה אחזה בידי בקושי ואני הרגשתי רק משב רוח קל.
"תמצא. יומן. נעורים. יציל. אותי. אני. הל." היא לחשה והתפוגגה.
אני, כפי שאמרו אחר כך הנשמות, נפלתי ועניי נעצמו.
כשהתעוררתי נזכרתי בבקשתה של הנשמה וקמתי על רגלי, יש מקום אחד בלבד בו אני יכולתי למצוא את היומן. חדר דברי הנשמה שבו מאוחסנים הדברים הכי קרובים ללבך כשהיית חיי.
שם ידעתי שאמצע את היומן.
עפתי לי באמצע החלל הריק בערך שעתיים עד שראיתי אור וזו היה דלת שמאחוריה עמדו ארונות ארוכים וגבוהים מלאים בדברים שונים. אחרי שמצאתי בו את מחלקת היומנים חיפשתי את שמה של הל על הכריכות ולבסוף מצאתי מחברת דקה וישנה.
פתחתי את העמוד הראשון.
'אני לא יכולה יותר. אני חייבת המשך לחיי. אני בת חמש עשרה יש לי משפחה וחבר אבל אני לא יכולה לחיות יותר. אחותי אנה, אחותי התאומה, אחותי שהבינה אותי, מתה. מתה מסרטן במוח. חברי עזר לי כל כך אבל הוא נכנס לדכאון… והוא ניסה לברוח ממנו ומאז לא ראיתי אותו. עשו עלי חרם, ורק עכשיו הבנתי כמה עוצמתי הוא.' משהו היה מוכר לי. 'לבסוף אני החלטתי להתאבד… אבל אנכי רוצה כי ימשיכו אותו, את היומן. אני מתאבדת כי שונאים אותי וכי הירח נלקח מחיי.' שאר הדפים היו ריקים.
"מה קורה כאן?! ירח?" מיהרתי אל עולם בני האדם ושיגרתי את עצמי למקום האהוב עלי. עמדתי במקום שומם, ריק ומדברי. "הל." אמרתי. הרגשתי רוח קרירה. "זה אני מון. מי את רוצה שימשיך את היומן." הרוח התחזקה ואל פני עפה חתיכת נייר. 'ברוקלין.' כתוב עליה. ניחשתם לאן חזרתי.
הופעתי בדירה מלאת ילדים. הם רצו וכמה מהם חלפו בעדי. ילדה קטנה צפתה בי. "מי אתה." היא אמרה אך לא שאלה.
"אני מון."
"זאת אומרת ירח?" חייכתי עכשיו גיליתי מי הייתי פעם.
"יש לי מתנה… בשבילך." הוצאתי את היומן. "תמשיכי אותו."
"תכתוב לי שם משהו, כמו ברכה כי זאת מתנה. כשנותנים לי מתנות כותבים ברכות או הערות." עט שחורה הופיעה בידי. כתבתי בכתב מסולסל משהו ורגע לפני שנעלמתי אמרתי לקטנה, "את כל כך דומה לה."