נקודת מבט – חתול

~חתול~
שכבתי על החפץ עשוי העץ, שמפיץ חום, והתמתחתי.
היתה זו שעת בוקר מוקדמת באחד מימי החורף הקרירים פחות. הבטתי בבעליי, אחד אחד, יוצאים מהדלת. הראשון היה גם הגדול ביותר; אפשר היה לחוש שהוא המנהיג. שפמיי רטטו כשלקח את המעיל ויצא מהדלת, כשהוא צועק לאחור מילה חפוזה בשפתם הלא מובנת של בני האדם. אחריו הגיעו שני הילדים שמצאו אותי, אז ברחוב. זכר ונקבה; כשהזכר עבר הוא התעכב רגע על ידי, העביר ליטוף מהיר על ראשי, חיכה שאתחיל לגרגר ואז המשיך לו הלאה בחיוך. כעבור רגע יצאו גם הם. מבחוץ שמעתי את המנוע של המפלצת הגדולה המכנית מגרגר ואז שואג כשהם מתחילים לנסוע.
הבית כולו שייך לי.
גרגרתי בהנאה והתמתחתי שוב, נעזר בציפורניי כדי לא ליפול לריצפה הקרה. מה אעשה היום? אנמנם. אוכל מהשאריות שבעליי השאירו עבורי ברוב טובם. אנמנם שוב. אשחק עם הכדורים הפרוותיים של הנקבה הגדולה, איתם היא מכינה פרוות אותם הם לובשים. נדמה לי שהיא קראה לזה… 'צמר'? לא משנה. היום התחשק לי לעשות משהו אחר. התיישבתי והבטתי סביבי. היה שקט מדי. הגשם הפסיק לתופף על ה- איך קוראים לריבועים הבוהקים? חלונות – וענן שזז גילה את הכדור הגדול הבוהק – שמש? קרני אור דקות פגעו בחלון ויצרו מעין קריסטלים יפיפיים בצבעים שונים, את חלקם לא זיהיתי. הנה! כשהבטתי בחלון הבחנתי בפתח צר. קפצתי לרצפה, ומשם אל משטח העבודה במטבח, עליו הנקבה הגדולה מבשלת מטעמים. השתחלתי דרך החריץ החוצה.
לא ידעתי מה מושך אותי, אבל הוא משך אותי לרוץ ממש היישר אל החורשה שמאחורי הבית. כבר ממש הרגישו את האביב, במיוחד עכשיו, כשהגשם פסק, וחצי עיגול צבעוני הופיע ברקיע הגבוה.
ואז ראיתי אותו. הוא היה קטן ושברירי כל כך, כמו ציור. הצבעים על הכנפיים הקטנות שלו היו מרהיבים, וכמוהם גם הדוגמאות היפיפיות. ידעתי שזה מה שמשך אותי.
הוא התעופף לעברי בקלילות, לא מזהה סכנה. גם אני לא חשתי בדחף לאכול אותו, או להשתעשע בו ולהרוג. לא יצור שכזה. שכחתי מה שמו בשפת בני האדם.
התרוממתי על רגליי האחוריות, מנסה לשמור על שיווי משקל, לא ליפול – הרמתי כפה. פספסתי בכוונה. פחדתי שמישהו יסתכל. לא.
פחדתי לפגוע בו.
מעולם לא הרגשתי כך, מפחד לפגוע ביצור כל כך זעיר, כל כך קטן, חלש וחסר אונים מולי. אבל הייתה לי הרגשה שגם אם אנסה… לא אצליח. משהו מגן על היצור הזה.
אם התאמצתי, יכולתי ממש לראות את זה: מין הילה זהובה ששומרת ומגנה עליו. או שדמיינתי.
התחלתי לרוץ ריצה קלילה אחריו. מדי פעם הרמתי כפה, אך שמרתי מרחק. פחדתי לפגוע בו.
קשה לי להודות ברגש הזה – יראה מפני יצור שכזה. אבל הרגשתי נחות לעומתו.
הוא הוביל אותי אל שדה רחב ידיים וירוק. שם הוא התיישב על הצמח הזה, עם צבעים לא פחות יפים משלו – פרח. הראשון שראיתי בעונה הזו, והמרהיב מכולם. יחד, שני היצורים התמזגו בהרמוניה. הם נראו כאילו נועדו זה לזה. התיישבתי, זנבי מתנועע אנה ואנה בחוסר נוחות. לא רציתי להפריע להם. לבסוף נשכבתי, אבל בנוקשות מסויימת. כל אותו היום הבטתי בהם.
אה – נזכרתי סוף סוף מה שמו של היצור.
פרפר.